אחרי שני פוסטים קצרים יחסית, הנה אני מנסה לכתוב פוסט יותר מפורט.
אני אנסה ללכת על קו האמצע, ולאחר כתיבת הקדמה (קצרה או ארוכה, אינני יודע), אכתוב על משהו שכבר התחלתי לכתוב עליו בבלוג הקודם.
מגיל צעיר מאוד, אני סובל מנטיות אובדניות. כבר כשהייתי בגן, הרהרתי לי במוות, ובמשמעות שלו, וככל שהזמן עבר - זה רק הלך והחמיר.
רבות מספור הן הפעמים בהן פגעתי בעצמי, ואין אני מתכוון להתחיל לגולל אותן בפוסט הזה; אני עדיין לא מרגיש מספיק בנוח כאן כדי לכתוב על זה. מקווה שיגיע השלב שבו כן ארגיש כאן יותר חופשי ובנוח.
באיחור מאוד לא אופנתי, לפני בערך שנה פתחתי פרופיל בפייסבוק. אבל לא היה זה בשביל לפרסם סטטוסים ולעשות לייקים; היה זה בעיקר בשביל להצטרף לקבוצות תמיכה מסוימת שמאוד רציתי להיות חבר בה.
ואכן, כך היה.
אחרי כמה שבועות של השתתפות באותה קבוצה, קרצה לי קבוצת פייסבוק נוספת, כזו שעוסקת גם היא בתמיכה רגשית ועזרה.
הצטרפתי אליה, ובנוסף לקבוצה הראשונה בה הייתי חבר - התחלתי לפרסם פוסטים גם שם.
איך שני הנושאים מתחברים? מיד תבינו.
ובכן, למרות שאני נמצא במערכת של בריאות הנפש מזה שנים רבות, המצב הנפשי שלי רחוק מלהיות יציב, ואך מהרה אותו מצב נפשי לא יציב בעליל, החל לתת את אותותיו באותה קבוצת פייסבוק בה הייתי חבר (השניה מבין אלו שהזכרתי).
בלי לשים לב, ובלי להיות מודע לכך, מצאתי את עצמי "מציף" את הקבוצה באין ספור פוסטים אובדניים, וגורם לדאגה ובהלה רבה בקרב חברי הקבוצה האחרים.
לצד התמיכה שחברי הקבוצה השתדלו לתת לי, היו גם כאלה שהיו פחות סבלניים לסבל שלי, ואמרו שהקבוצה לא מיועדת לאנשים כמוני.
אותו מצב המשיך לאורך חודשים רבים, ולפני ימים אחדים, הגיעה נקודת השבירה.
היה זה ביום שלישי, עוד יום שבו ממילא הייתי על הקצה של הקצה, בעקבות השתלשלות אירועים עליהם אולי אכתוב בהזדמנות אחרת.
בידעי שישרא-בלוג עתיד להיסגר בעוד פחות מחודש, פניתי לאותה קבוצת תמיכה בפייסבוק, ופירסמתי שם פוסט בדבר המצוקה שלי.
אחרי בערך רבע שעה, התגובה הראשונה הגיעה, ועוד לא ידעתי לאיזו מערבולת רגשית אני עתיד להכניס את עצמי...
ובכן, חברה אחרת בקבוצה, פשוט כתבה לי - בלי טיפת בושה: "אם באמת היית אובדני, כבר לא היית כאן".
בום; סכין ישר ללב.
כפי שכבר כתבתי, באותו יום (ובעצם תמיד), ממילא הייתי על הקצה של הקצה, והודעה ארסית ולוחמנית שכזו היא בערך הדבר האחרון שהייתי זקוק לו באותם רגעים כל כך קשים.
התחלתי לנהל איתה דו-שיח בתגובות, כאשר אני מתאפק שלא להתפוצץ ולקלל אותה עד כלות נפשי.
היא הייתה ממש מגעילה, ולא בחלה בשום אמצעי כדי לפגוע בי כמה שרק אפשר.
כואב לי אפילו לנסות לשחזר את מהלך השיחה בינינו, אני רק זוכר שהיא כתבה שהמצב שלי נראה לה כמו "זאב, זאב", ונדמה לה שאני סתם כותב את זה בשביל לקבל תשומת לב, ולא כי אני באמת חושב לפגוע בעצמי (מה את אומרת?).
אוי, אוי, אוי; מהיכן בכלל להתחיל לתקן אותך?
בשלב מסוים, היא כתבה לי תגובה בסגנון הזה: "אל תיקח את זה אישית, אבל באופן כללי, אני בעד שאנשים ימותו (!!!); יותר מקום ברחוב (!), פחות תורים בחנויות (!)", וכיוצא בזאת.
באותו שלב, הבנתי שמדובר בבחורה שהיא באמת - ובכן, איך להגיד בעדינות? פשוט דפוקה, וכתבתי לה שאם זאת הגישה שלה, הרי שאין לי בכלל מה להיפגע ממנה.
אבל נפגעתי. ועוד איך נפגעתי.
האובדנות הגיעה לשיא, ולא יכולתי להפסיק לבכות.
יש לציין כי במשך כל אותו פרק זמן בו התכתבנו בתגובות, שאר חברי הקבוצה נמנעו מלהגיב, או בגלל שהם לא ראו את מה שקרה, או שהם פשוט לא ידעו איך להגיב.
אבל לשמחתי, היה זה מצב זמני, ואחרי שסיימתי להתכתב איתה (בכעס ועלבון רב), התחילו להגיע תגובות גם משאר חברי הקבוצה, והן היו הרבה יותר חריפות מהתגובות שלי.
ובכן, איך להגיד את זה בעדינות? עשו לאותה בחורה סוג של "שיימינג" בעקבות הדברים המגעילים שהיא כתבה לי, ולא חסכו בביקורת כלפיה.
עם זאת, המשיכו לפנות גם אלי, ולכתוב לי את אותן אמירות ששמעתי כל כך הרבה במהלך החיים שלי: "אם תפסיק להגיד שאתה אובדני, אתה לא תהיה אובדני"; "תחשוב טוב, יהיה טוב"; "מה חסר לך בחיים?"; ושאר אמירות שרק גורמות להרגיש יותר רע, ולא באמת עוזרות.
עם סופת טורנדו רגשית בעוצמות מטורפות, ניסיתי לישון, כאשר כמה וכמה פעמים הטלפון הסלולרי שלי צילצל, ואותת על עוד תגובה שהתקבלה באותו דיון כמעט חסר טעם, שהפך ללא פחות ממלחמה של ממש.
אחרי שטבעתי בדמעות של עצמי, איכשהו נרדמתי בסופו של דבר, ובבוקר ראיתי שכל השרשור של התגובות (שהתחיל בין אותה בחורה לביני, והמשיך אחר כך לתגובות של הרבה חברים נוספים בקבוצה) - פשוט נמחק כליל.
כנראה שאותה בחורה פשוט עברה על הכללים של הקבוצה, והמנהל - שהבין שזה לא הולך לכיוון חיובי (בלשון המעטה) - פשוט מחק את כל אותו שיח אלים שנוצר שם.
להגיד שהוקל לי? לא ממש.
ובכן, אותה בחורה היא פשוט מגעילה, ואין לי מילה אחרת כדי לתאר עד כמה היא רעה ונבזית, ורק מחפשת לרמוס ולפגוע, במקום שנועד לתמוך ולעזור.
כעסתי עליה, אבל כעסתי גם על עצמי; אולי זאת באמת הצגה? אולי אני באמת סתם מחפש תשומת לב, ואני לא באמת אובדני? הרי אובדנות אמיתית פירושו של דבר מעשים של ממש, ולמרות שעשיתי לעצמי מעשים שכאלו הרבה מאוד פעמים בחיים שלי - הרי שאני עדיין חי, ואולי גם אותם מעשים עצמם היו לא יותר מניסיון להשיג תשומת לב?
ואז נזכרתי בתגובה של מישהי לאותה בחורה, תגובה שראיתי ממש לפני שהלכתי לישון, עוד לפני שהשרשור נמחק.
ובכן, אותה מישהי פשוט עשתה צילום מסך לערך של אובדנות בויקיפדיה, ושם נכתב - שחור על גבי לבן - שאובדנות לא חייבת להתבטא "רק" במעשים; גם מחשבות ודחפים נכנסים לקטגוריה הקשה הזאת, וזאת ההגדרה המקצועית והאמיתית של אובדנות.
אבל רגע, רגע, רגע; אני באמת צריך את אותה מישהי ואת ויקיפדיה שיגידו לי את זה? אני באמת צריך אישוש למצב שלי ולחוויה שלי מגורמים חיצוניים? הרי אני יודע את זה בעצמי, וכל כך טוב...
אובדנות זה ממש לא "רק" מעשים; באופן כמעט בלתי פוסק, יש בי מחשבות על מוות ופגיעה עצמית, והנה - אני מתאפק ונלחם ושומר על עצמי, עם כל הקושי העצום שבדבר.
ולמרות זאת, הרי שאני מוגדר כאובדני לכל דבר ועניין, במיוחד שלאותם דחפים ומחשבות מצטרפים גם מעשים של ממש.
אני בעצמי מרגיש כך, וכך גם אמרו כל אנשי המקצוע (הרבים) בהם נתקלתי לאורך השנים.
החלטתי לפרסם פוסט נוסף באותה קבוצת פייסבוק בה התרחשה הסערה, רק שהפעם היה מדובר בפוסט קצת שונה.
ובכן, כתבתי שם שאני מצטער על כך שהצפתי את הקבוצה באין ספור פוסטים אובדניים, ושלא הייתי מודע לסערה וללחץ שזה גרם אצל שאר חברי הקבוצה.
אבל לא רק את זה כתבתי. בניסיון אלגנטי לסגור חשבון עם אותה בחורה חצופה, כתבתי שם את מה שכתבתי כאן: אובדנות זה ממש לא "רק" מעשים, וגם מחשבות ודחפים נכנסים לקטגוריה הזו.
ולא, אני לא צריך לא את ויקיפדיה ולא אנשים אחרים שיגידו לי את זה; אני יודע את זה בעצמי היטב, ובאופן חד עד כאב.
חברי הקבוצה מיהרו לתמוך בי ולהרגיע אותי, וציינו שזה בסדר, ולכך הקבוצה מיועדת. אבל אותה בחורה חצופה - דווקא היא לא הגיבה (ואולי זה בגלל שהיא נזרקה מהקבוצה הזו - הלוואי...).
כתבתי כאן פוסט ארוך יחסית, ספק ברור, ספק לא ברור, ואני מודה שאני עדיין לא יודע איך להתחיל לכתוב כאן אחרי 12 וחצי שנים של כתיבה בישרא-בלוג.
זה מרגיש לי כל כך קשה ומוזר, כמו מוות של אדם קרוב שפשוט אין דרך לעצור או למנוע.
וזה עצוב לי. עצוב לי מאוד.
אולי הצלחתי לתת תמונה קטנה על מה שמתחולל בנפש שלי משחר חיי, ואני מקווה שעם הזמן, אתרגל לכתיבה כאן, וארגיש בנוח לפרוק ולכתוב כאן, כמו שהרגשתי בישרא-בלוג.
להתראות לכם.
;){kind=link}