באוקטובר 2013, עברתי לגור בהוסטל. היה זה בעיקר על רקע פרידה ממי שאז הייתה אשתי, אך לא פחות מכך - על רקע מצב נפשי שמיאן להשתפר, למרות מלחמות בלתי פוסקות שלי בעניין.
עברתי תקופה משמעותית בהוסטל, אך בסופו של דבר - אחרי בדיוק 4 שנים - באוקטובר האחרון החלטתי לעזוב את המקום, ולחזור לבית ההורים (על כל המורכבויות שבכך, והן בהחלט רבות).
אני נמצא בבית בערך חודש וחצי, ולמרות הניסיונות הנואשים שלי לבנות לעצמי חיים חדשים - הרי שהמצב רק הולך ומתדרדר.
עם זאת, אני אתחיל דווקא עם הדבר החיובי יחסית.
לשמחתי, מצאתי מפעל מוגן טוב יחסית, ולפני בערך שבועיים, התחלתי לעבוד שם. ה"משכורת" היא, כמובן, הרבה מתחת למינימום, וגם העבודה עצמה לא בדיוק מרתקת. אך במצב הנפשי הכל כך קשה שאני נמצא בו, זה הכי הרבה שאני מסוגל לו כרגע.
במקביל, התחלתי לחפש עזרה מקצועית חדשה, ודווקא בהיבט הזה - היבט קריטי יותר מתעסוקה - נתקלתי במכשולים רבים.
במשך אותה תקופה ארוכה בה שהיתי בהוסטל, קיבלתי טיפול פסיכולוגי במרפאה לבריאות הנפש של משרד הבריאות, ומעקב פסיכיאטרי הדוק גם הוא היה לי; ההוסטל העסיק פסיכיאטרית פרטית, וכמעט כל שבוע, הייתי מגיע לראות אותה (יש לציין שהיא הייתה מגיעה עד ההוסטל עצמו, ככה שאפילו לנסוע לא הייתי צריך).
למרבה הצער, לפני בערך חצי שנה, הפסיכולוגית (המצויינת) שהייתה לי, נפטרה ממחלה, ומאז החלה התדרדרות נוספת. לא הצלחתי לקבל טיפול חדש באותה מרפאה, ובסיוע הפסיכיאטרית של ההוסטל, פניתי לפסיכולוגית פרטית, שעובדת בקרבת ההוסטל.
על רקע התגבשות ההחלטה לעזוב את ההוסטל, התחלתי טיפול אצלה, וכשבישרתי לה שאני מעוניין לעזוב את אותו מוסד שיקומי - היא אמרה לי שעם כל הרצון הטוב שלה, היא חוששת שהיא לא תוכל לטפל בי כשאני לא נמצא במסגרת עוטפת, תומכת, ובעיקר - משגיחה - בשל האובדנות המרובה שלי.
אחרי שכבר הספקתי להתחבר אליה, נאלצתי לעזוב אותה בצער רב, ולמרות שהקליניקה שלה נמצאת במרחק רב מהבית של ההורים שלי - העדפתי כן להישאר בטיפול אצלה.
אבל לא ראיתי בכך מקרה אבוד, ולמרות שהפסיכולוגית הקודמת שלי (זאת שהייתה לי לפני שהגעתי להוסטל - מקווה שלא התבלבלתם...) אמרה שהיא לא יכולה לחזור לטיפול איתי (בשל סיבות טכניות), התחלתי לחפש פתרון אחר.
ואחרי כמה שבועות, אותו פתרון אכן הגיע, והוא היה אף טוב יותר ממה שציפיתי.
ובכן, אבא שלי מצא מספר טלפון של פסיכולוגית פרטית, שמקבלת ביישוב ממש סמוך ליישוב שבו ההורים שלי גרים, ולמרות שהיא גובה סכום גבוה יחסית עבור פגישה (300 ש"ח, אחרי הנחה קטנה), החלטתי לקבוע פגישת היכרות איתה, בעיקר על סמך הידע המקצועי שלה, שנוגע בשיטות טיפול רבות וטובות שיכולות להיות רלוונטיות עבורי.
תור לפסיכיאטר - לעומת זאת - היה דבר שהמשכתי לדחות.
הפגישה הראשונה שלי עם אותה פסיכולוגית נעשתה באופן כמעט מיידי, כאשר כבר באותו יום בו דיברנו בטלפון לראשונה - נפגשתי איתה (וזה היה בשעה 21:15).
התחלתי לספר לה את סיפור החיים שלי, אך מהר מאוד, הפגישה נגמרה, ולאור המורכבות של המצב שלי - קבענו להיפגש פעם נוספת עוד באותו שבוע. רק כשיצאתי מהקליניקה שלה, גיליתי שהפגישה שלנו ארכה שעה ורבע (במקום 50 דקות, כמקובל).
בימים שחלפו עד הפגישה השניה שלנו, חוויתי מספר אירועים מטלטלים במיוחד, ואם לפגישה הראשונה הגעתי במצב נפשי שעוד היה איכשהו סביר - הרי שלפגישה השניה הגעתי כשאני על הקצה של הקצה.
עוד לפני שהתחלנו את השיחה, היא אחזה בידה נייר ועט, על מנת לכתוב חוזה טיפולי, כזה שבו אני מתחייב לא לפגוע בעצמי - בשום צורה שהיא - וזה כתנאי בסיסי לטיפול שלי איתה.
אלא שהשיחה הפליגה למקומות יותר קיצוניים מה שהיא ואני יכולנו להעלות על הדעת...
באותה פגישה, הייתי אובדני במיוחד, ואחרי שהיא לחצה עלי קצת - סיפרתי לה על תוכנית אובדנית מפורטת ומדוייקת במיוחד, כזו שלא הותירה מקום לספק לגבי הכוונות שלי. הפסיכולוגית הניחה את העט והנייר, ואמרה שהיא חוששת שהיא לא תוכל לטפל בי במצב כזה (עוד אחת לסטטיסטיקה...).
היא קראה לאבא שלי (ששהה בתוך הרכב שלו בסמוך), ואמרה שאני צריך לפנות לבדיקה פסיכיאטרית בהקדם האפשרי, וציינה שלדעתה אני זקוק למסגרת טיפול הרבה יותר אינטנסיבית, כזו שכוללת הרבה יותר משיחה אחת לשבוע.
יצאתי מהפגישה איתה בהלם, אבל איכשהו הצלחתי לאסוף את עצמי, ומיהרתי להתקשר לפסיכיאטר שטיפל בי בעבר, מתוך תקווה שיהיה לו תור פנוי בזמן הקרוב.
לשמחתי, אותו פסיכיאטר הסכים לקבל אותי בחלוף מספר ימים בודדים, ואני כבר דמיינתי לעצמי איך אני משכנע אותו שאני לא כזה מסוכן לעצמי, מתוך רצון ותקווה לחזור לטיפול אצל אותה פסיכולוגית מסוימת (שמאוד התחברתי אליה).
ואכן, דמיינתי.
אחרי כמה ימים מאוד קשים, בהם נלחמתי לא לפגוע בעצמי, הגיעה הפגישה המיוחלת עם אותו פסיכיאטר, וכשהגעתי לקליניקה שלו - שעתיים לפני הזמן - עוד לא תיארתי לעצמי מה הולך להתרחש באותה פגישה.
לאחר שהוא שאל אותי לשלומי, הוא התחיל לשאול אותי יותר לגבי האובדנות שלי, וכבר כאן, השיחה איבדה את הכיוון לחלוטין.
סיפרתי לו על הפעם האחרונה בה פגעתי בעצמי במטרה למות (לפני 4 חודשים, תודה ששאלתם), והוא היה בהלם כשסיפרתי לו כיצד עשיתי את זה.
הוא שאל אותי בכמה אשפוזים הייתי, וכאשר נקבתי במספר (מספר דו-ספרתי), הוא כמו לא האמין למשמע אוזניו, וביקש שאחזור על כך שוב.
מהר מאוד הוא אמר ש(גם) הוא לא יכול לטפל בי בכזה מצב, ואם קיוויתי לקבל את הפסיכולוגית בחזרה אחרי הפגישה איתו - הרי שהחזרה לקליניקה שלה רק הלכה והתרחקה ממני...
הוא אמר שאני צריך להיות מטופל במסגרת ציבורית, ונתן לי הפנייה למרפאה לבריאות הנפש, כאשר הוא ציין מראש איזה אפשרויות עומדות לרשותי.
לפני סוף השיחה, הוא עוד הספיק לומר לי: "תשמע, אנשים מתים מכמות כדורים כמו שאתה בלעת. אני באמת לא יכול לטפל בך...". אאוץ' - כמה שזה כאב...
כשההפנייה שלו בידי, מיהרתי לברוח משם, ועוד לא ידעתי מה מצפה לי.
כאילו שלא הרגשתי מספיק רע, באותו ערב התרחש אותו אירוע בפייסבוק (עליו כתבתי בהרחבה בפוסט הקודם), ובפעם המי יודע כמה - שוב מצאתי את עצמי על הקצה של הקצה, נלחם להישאר בחיים, נלחם לא להתאשפז פעם נוספת.
למרות שעדיין הייתי באפיסת כוחות, ביום שלמחרת כבר ניסיתי לזרז את כל העניין, ולמרות שהפסיכיאטר כתב בהפנייה שלו "מרפאה", אני כיוונתי לאשפוז יום, ממש באותה מחלקה בה שהיתי כבר פעמיים, והצוות שם מכיר אותי היטב.
אבל כמו שהתרחש עד אותה נקודה - כל מה שהיה יכול להשתבש - השתבש, ובצורה הכואבת והאבסורדית ביותר.
בשל הרפורמה הנודעת לשמצה בבריאות הנפש, הייתי צריך לקבל מקופת החולים בה אני חבר "טופס 17", אפילו על מנת לבצע פנייה ראשונית למחלקה לאשפוז יום.
באותו יום, הפקידה בקופת החולים אמרה לי שבגלל עניין ביורקרטי (כאילו שלא היו לי מספיק כאלה...), יכול להיות שאצטרך לחכות חודש עד שבכלל אוכל לקבל את הטופס המיוחל.
אבל אוי - אין לי חודש ואין לי גם שבוע; אני צריך את זה כאן ועכשיו.
מלא בתסכול ובמחשבות אובדניות, חזרתי הבייתה, והעברתי עוד יום בין חיים למוות.
באופן מפתיע, עניין אותו טופס הסתדר באורח פלא ביום שלמחרת, וחשבתי לעצמי שעכשיו אני בוודאי על הדרך הנכונה.
אלא ששוב טעיתי.
ביום חמישי דיברתי עם האחות במחלקה לאשפוז יום, ואחרי קבלת הסבר קצר ממנה, שלחתי למחלקה את הטופס מקופת החולים, בצירוף ההפנייה של הפסיכיאטר, ומכתב קצר שלי, בו התחייבתי - שחור על גבי לבן - לא לפגוע בעצמי.
בשעות אחר הצהריים, האחות התקשרה לבשר לי שהטפסים שלי הגיעו, ואמרה שמנהלת המחלקה תהיה איתי בקשר בתחילת השבוע הבא (כלומר, הזה).
עכשיו רק נותר לי לקוות שהמנהלת תקבל אותי למחלקה...
היום בבוקר, השעה 8:45, והטלפון הסלולרי שלי מצלצל.
כבר לפי המספר, זיהיתי שמדובר בשיחה מאותה מחלקה, וניסיתי להתכונן אליה.
אלא שהייתה נכונה לי אכזבה נוספת (כאילו שלא היו לי מספיק כאלה...).
מנהלת המחלקה ציינה כי הפסיכיאטר רשם בהפנייה "מרפאה", ולא "אשפוז יום", ו"אנחנו לא מרפאה", כלשונה - לכן היא לא יכולה לקבל אותי למחלקה, והיא מעבירה את הטפסים שלי למרפאה שנמצאת באותו בית חולים.
ככה - בלי להציע לקבוע ראיון, בלי לשאול אותי איך אני מרגיש - בגלל היעדר טכני של שתי מילים מההפנייה שלי, היא החליטה לא לקבל אותי למחלקה.
יש לציין שאותה מנהלת (פסיכיאטרית במקצועה) מכירה אותי היטב מאשפוזים קודמים, והיה לה אך לנחש שהמצב שלי רע מאוד ואני זקוק לעזרה באופן מיידי...
או שהיא באמת לא הבינה את זה, או שהיא הבינה והיא בכל זאת סגרה בפני את הדלת. לאור ההיכרות שלי איתה, אני בהחלט לא אתפלא אם מדובר באפשרות השניה.
באופן מהר מן הצפוי, בחלוף מספר שעות קיבלתי טלפון מאותה מרפאה, בה אישרו לי שקיבלו את הטפסים שלי, ואמרו לי לשלוח ניירת נוספת, במידה ויש לי (ובהחלט יש).
זה היה נראה לי מוזר שהם חזרו אלי כל כך מהר, ואחרי שעה קלה, התקשרתי אליהם בעצמי, ושאלתי מה מצופה לי אחרי שאשלח את אותה ניירת.
ובפעם המי יודע כמה, קיבלתי את אותה תשובה ממש לא מפתיעה: "התורים אצלנו מאוד ארוכים. קשה לי להגיד לך אומדן זמן, אבל כן, זה יכול לקחת גם כמה חודשים...".
רגע, לא אמרתי שאני צריך עזרה באופן מיידי?
אחרי השתלשלות האירועים המצערת הזו, מצאתי את עצמי מבלה את רוב היום במיטה - ממש כהרגלי.
לאור העובדה שהיא היחידה שיש לי את מספר הטלפון שלה, הרי שהכעס שלי יצא פעם נוספת על אותה פסיכולוגית פרטית.
אמרתי לה שזה מכעיס ואבסורד ולא הוגן שאני ממשיך ליפול בין הכיסאות, והפצרתי בה לחזור לטפל בי במסגרת הקליניקה שלה - כי זה בהחלט עדיף על הכלום שאני מקבל כרגע.
כתבתי לה בהודעה שאני אמצא פסיכיאטר אחר (במקום זה שלא מוכן לטפל בי), ולאור העובדה שאני מתחייב שלא לפגוע בעצמי (נניח) - הרי שאני לא רואה סיבה מדוע שהיא לא תקבל אותי לטיפול אצלה.
כל זה היה לפני למעלה משעתיים, ומאז לא קיבלתי תשובה ממנה, ויש לי תחושה שהיא לא תיתן לי תשובה חיובית - וכנראה שבצדק.
אבא שלי הציע לחזור לאותו פסיכיאטר, ולבקש ממנו הפנייה חדשה, אבל אמרתי לו שאם מנהלת המחלקה שללה את הטיפול שלי אצלה בגלל היעדר טכני של שתי מילים ("אשפוז יום"), הרי שלא נראה לי שהפנייה חדשה תעשה את העבודה. אני מכיר את אותה מנהלת, היא קשוחה. ולאור העובדה שבאשפוז הקודם שלי שם (לפני בערך 5 שנים), נפרדתי מהמחלקה בניסיון אובדני (אותו ביצעתי כשהייתי בבית), הרי שלא נראה לי שהיא תמהר לקבל אותי למחלקה בחזרה - בכל מקרה.
אחרי שכתבתי את כל השצף קצף הזה, אני פשוט לא יודע אם לצחוק, או לבכות.
ריבונו של עולם - מגיע אדם אובדני ומבקש עזרה, למה כל אחד סוגר בפניו את הדלת ולא מוכן לטפל בו?
זה אבסורד שדווקא מי שכל כך זקוק ונואש לעזרה, מבקש אותה, ועוד מוכן לשלם עליה - פשוט לא יכול לקבל אותה.
זה אבסורד שזועק לשמיים, ולי כבר אין כוחות להתמודד עם כל הביורקרטיה המתישה הזאת.
אני נמצא עם מחשבות אובדניות באופן כמעט בלתי פוסק, מצב רוח ירוד במיוחד, חוסר מוטיבציה, כאב שלא מרפה - ואחרי שכל כך התישו אותי בניסיון לקבל עזרה - באמת שאין לי כבר כוחות להילחם במערכת הארורה הזאת יותר.
כל דבר שהיה יכול להשתבש לאורך הדרך - השתבש, ויש לי תחושה שזה לא ישתפר בהמשך.
אני על הגבול, באמת שאני על הגבול.
אני נמצא במצב רגשי בין חיים למוות, באופן כמעט בלתי פוסק.
והכאב הזה... הכאב הארור הזה; לא משנה מה אני עושה או לא עושה - הוא פשוט לא עוזב אותי, אפילו לא לרגע אחד.
מחר בבוקר אני אוכל לדבר שוב עם המחלקה לאשפוז יום, ויכול להיות שאם אני אסביר את המצב שלי יותר לעומק, אולי אותה מנהלת כן תהיה מוכנה לקבל אותי. ויכול להיות שבאמת הבעיה נובעת מאותה הפנייה לא מדוייקת שקיבלתי, ואם זה המצב - הרי שניתן לתקן את זה באופן פשוט יחסית.
אבל אין לי כוחות להתמודד יותר, ומחר נראה לי כל כך רחוק...
כל יום הוא קריטי, כל רגע הוא קריטי; איך לעזאזל מצפים ממני לחכות כל כך הרבה זמן?
איך מעמידים בפני כל כך הרבה מכשולים, דווקא כשאני כל כך נואש לעזרה?
ולא מתחשק לי להתאשפז שוב במחלקה סגורה. הייתי שם כבר 5 פעמים רק מתחילת השנה, לא בא לי להיכנס לשם שוב...
וכל הכאב הזה, כל הסערת רגשות הזאת - היא חייבת להתנקז לאנשהו, באמת שהיא חייבת.
אז מצאתי את עצמי יושב מול המחשב וכותב פוסט שספק אם למישהו באמת יהיה כוח לקרוא.
למה לקבל עזרה נפשית זה דבר שצריך להיות כל כך מורכב?
למה אף אחד לא עונה לצעקות הנואשות שלי?
למה אני ממשיך להישאר לבד, למרות שעשיתי את כל המאמצים לקבל עזרה?
זה לא הוגן, וזה ומכעיס, ואתם יודעים מה - זה גם מסכן חיים.
אתם הרי יודעים שאני אובדני; למה אתם ממשיכים לזרוק אותי מגורם אחד לאחר?
למה אתם לא עוזרים לי?
אני לא מצליח להשתחרר מסערת הרגשות הזאת, ואני לא יודע מה לעשות עם כל הסיפור הזה.
הכל מרגיש לי כל כך אבוד.
):
;){kind=link}