אחרי שציינתי את זה, אני מתלבט האם לגשת ליום שני, או לכתוב קודם כל על הלילה ההזוי שעברתי אתמול.
למען הסדר הטוב, אני אחזור ליום שני.
בפוסט הזה כתבתי על המלחמה הכל כך מתישה שאני עובר בניסיון לקבל טיפול, וביום שני האחרון, הדברים המשיכו להתפתח.
למרות שהייתי מותש לחלוטין, התעוררתי ביום שני בשעה 5 בבוקר (או לפנות בוקר?), והחלטתי לנסוע למיון (פסיכיאטרי, למי שלא הבין) עוד באותו יום, בניסיון לשים סוף לסאגה המרירה הזו.
אחרי שאיכשהו העברתי את השעות, קצת לפני השעה 9 יצאתי אל עבר אותו בית חולים פסיכיאטרי, ממש אותו אחד בו הייתי מאושפז כבר פעמים רבות.
כואב ונסער, הגעתי לשם, ומיהרתי להושיט למזכירה את המכתב שהפסיכיאטר נתן לי.
"תשב בפינת ההמתנה", היא אמרה לי. "תכף מישהו יבדוק אותך".
הגעתי לי לפינת ההמתנה, ולשמחתי - כנראה בשל השעה המוקדמת יחסית - הייתי היחיד שחיכה לבדיקה באותו רגע. יש לציין כי בפעמים מסוימות המתנתי לבדיקה 4 ואפילו 5 שעות, ככה שהפעם המצב היה מעודד יחסית.
אך מעודד מהבחינה הזאת בלבד.
הייתי נסער ואובדני מאוד, ופשוט לא הצלחתי להפסיק לבכות, כאילו שכל הסכרים נשברו וקרסו.
אחרי בערך רבע שעה של המתנה (שהרגישה לי כמו נצח), אח של בית החולים קרא לי, ועשה לי קליטה ראשונית.
כשאני עדיין לא מסוגל להפסיק לבכות, סיפרתי לו שלא באתי למיון כדי להתאשפז, אלא כדי לקבל הפנייה לאשפוז יום.
הסברתי לו שמנהלת המחלקה לאשפוז יום אמרה לי שההפנייה שלי לא מתאימה, ולכן חזרתי לקבל אחת כזו שכן תתאים.
"ולמה אתה לא פונה לפסיכיאטר שלך?", הוא ירה באופן כמעט מיידי.
כן, זאת בהחלט שאלה טובה...
מרוב לחץ והיסטריה, שיקרתי, ואמרתי לו ש"הפסיכיאטר שלי בחו"ל", רק לא לקבל נזיפה ביקורתית מאותו אח לא ממש נחמד.
"למה אתה רועד? קר לך?", הוא שאל אותי.
"לא, לא קר לי. אני פשוט... בלחץ", וגם זה היה במילים מאוד עדינות.
הוא אמר שלדעתו לא קיבלו אותי לאשפוז יום לא בגלל ההפנייה, אלא אולי בגלל שהמחלקה מלאה, או שאני פשוט לא מתאים לאשפוז יום.
ובבת אחת כל התקוות שלי נגנזו ונעלמו...
אבל רגע, אתה בסך הכל אח; מי אתה שתקבע מה יהיה ומה לא יהיה?
ואכן, אחרי כמה דקות בודדות, הוא שלח אותי בחזרה לפינת ההמתנה, ואמר שהוא יקרא לרופא.
רופא? כלומר, גבר? זה כבר לא טוב; הרי אני חושד בדמויות גבריות, פוחד מהם, חושש מהם... תמיד העדפתי שנשים יטפלו בי, וקיוויתי שגם הפעם זאת תהיה אישה (ולא, זה ממש לא מסיבות מיניות).
חיכיתי כמה דקות נוספות (שגם הן הרגישו כמו נצח), ואז כמו לא האמנתי למראה עיני.
את מי אני רואה בפינת ההמתנה של חדר המיון, אם לא את מנהלת המחלקה של האשפוז יום? זו שרק יום קודם לכן "זרקה" את האחריות מעליה, והעבירה את הטפסים שלי למרפאה במקום למחלקה שלה.
טוב, היא לא השתנתה במאומה; אפילו שלום היא לא טרחה להגיד לי (ואין לי ספק שהיא זיהתה אותי).
היא נכנסה לחדר של הפסיכיאטר, ולאחר שציחקקה איתו על כמה שהחיים של שניהם יפים ומושלמים, יצאה משם - שוב ללא לזרוק אף מילה אחת לכיווני.
לא אירוע חיובי להתחיל איתו בדיקה במיון.
אבל בעצם - זה לא שינה יותר מדי; גם ככה הייתי על הקצה של הקצה, ואותו מצב רגשי שביר כל כך, נתן את אותותיו בבדיקה הפסיכיאטרית של הרופא התורן, שהתבצעה כמה דקות לאחר מכן.
טוב, אז זה בהחלט היה רופא גבר, וזה כבר גרם לי להרגיש לא בנוח.
פחדתי ממנו, מהתגובות שלו, מהכוח הפיזי שלו, מהאגרסיביות שאיכשהו הצלחתי לזהות על פניו.
אבל למזלי, אותו רופא היה ההפך הגמור ממה שדמיינתי.
ישבתי מולו, רועד מכף רגל ועד ראש, וסיפרתי לו מה הביא אותי למיון באותו יום.
סיפרתי לו על הפסיכולוגית שלא מוכנה לטפל בי.
סיפרתי לו על הפסיכיאטר שלא מוכן לטפל בי.
אה, כן - וסיפרתי לו על עוד משהו: על האובדנות.
הוא שאל אותי כמה אשפוזים היו לי מאז שהגעתי להוסטל, וכאשר נקבתי במספר '7', הוא כמו לא האמין למשמע אוזניו, והיה בהלם גמור (ועוד חיסרתי אשפוז אחד או שניים... או יותר). אפילו לא טרחתי להגיד לו שרק השנה הייתי מאושפז 5 פעמים...
אמרתי לו שאני נואש לעזרה, ולא מסוגל לחכות עד שיקבלו אותי לטיפול במרפאה של אותו בית חולים.
"אמרו לי... אמרו לי שזה יכול לקחת גם חודשים", אמרתי לו, בוכה ורועד כולי.
"לא, לא, לא" - הוא אמר בביטחון מלטף שלא הותיר מקום לספק; "במקרה שלך, זה ייקח הרבה פחות מזה".
ואז הוא התייחס למקרה שעמד מולו - פשוטו כמשמעו.
"תראה", הוא אמר, "אתה יושב כאן כולך רועד ורוטט, אני רואה שהמצוקה שלך היא מאוד גדולה... אתה נראה כמו חילזון שלקחו לו את הקונכייה...".
וואו, איזה דימוי מדהים (והוא כל כך מתאים לכינוי שלי כאן...).
הוא שאל אותי מדוע עזבתי את ההוסטל, ואמר שנראה לו שאני זקוק למסגרת עוטפת ותומכת, כזו שתשגיח עלי במשך כל שעות היממה, 7 ימים בשבוע.
הוא אמר שהוא יכול בהחלט "לזרוק" אותי למחלקה סגורה עם אובדנות ברמה כל כך גבוהה, אבל מיהר להסתייג, וציין שחבל לו לוותר על החלק הבריא והמתפקד שבי, שבוודאי לא יבוא לידי ביטוי בין 4 קירות ושלל אנשי צוות. זה נגע לי ללב, הוא באמת היה מיוחד...
אחרי שהוא סיים עם השאלות הפרקטיות, הוא התחיל לדבר איתי קצת "מעבר", וממש דיבר איתי "בגובה העיניים".
הוא שאל אותי מה אני אוהב לעשות, וכשאמרתי לו איזה סגנון מוזיקה אני אוהב, הוא אפילו התבדח איתי קלות, ולמרבה ההפתעה - הצליח להעלות חיוך קל על פני. ובאותו יום כל כך אומלל - זאת בהחלט לא הייתה משימה פשוטה...
הוא אמר שהוא יכתוב מכתב לצוות המרפאה, ובפעם הראשונה בחיי - הוא שאל אותי האם אני מעוניין להישאר בחדר בזמן שהוא כותב את המכתב, אני שאני מעדיף לחכות בחוץ. זה אולי נשמע כמו דבר זניח, אבל כל הרופאים שהייתי אצלם אמרו לי לחכות בחוץ בזמן שהם כותבים את המכתב, ועצם זה שהוא איפשר לי לחכות בסביבה בטוחה ומוגנת - בנוכחות שלו - כבר מראה עד כמה הוא שונה משאר הרופאים שפגשתי.
עם זאת, לא ממש הרגשתי בנוח לבכות מולו, ואחרי כמה דקות בודדות - כשהוא עדיין כותב את המכתב - יצאתי מהחדר, והתיישבתי בפינת ההמתנה, עדיין בוכה ללא שליטה.
הוא חזר אחרי כמה דקות, עם המכתב ביד (וגם עם המכתבים שאני בעצמי הבאתי, כלומר, המכתב מהפסיכולוגית והמכתב מהפסיכיאטר), והמשיך להפתיע אותי, כשהוא שאל האם אני יודע היכן המרפאה נמצאת.
למרות שמעולם לא ביקרתי שם, הייתה לי תמונה מעורפלת היכן המרפאה נמצאת, ועם זאת - בגלל שכל כך התרגשתי מהנוכחות שלו - אמרתי לו שאינני יודע, והוא הציע ללוות אותי לשם (!).
כן, רופא פסיכיאטר מלווה מטופל, ומראה לו בדיוק לאן הוא צריך ללכת.
כן, ליוו אותי בעבר אנשי צוות רבים למקומות אליהם הייתי צריך להגיע, אבל תמיד היו אלה אחים, או שאר אנשי צוות זוטרים יחסית. אף פעם זה לא היה הפסיכיאטר עצמו.
אולי כן יש אנשים טובים במערכת הזאת, למרות הכל?
לפני שנכנסתי למרפאה, לקחתי לי כמה דקות לנשום, ולנסות לנוח.
היה זה בחצר של אותו מוסד פסיכיאטרי, והיה כל כך שליו שם, כמו לא מרמז במאומה איזה סערות מתחוללות בין כתלי המקום עצמו...
הניגוד הזה הדהים אותי.
פתחתי את המכתב שהפסיכיאטר כתב, וניסיתי לקרוא אותו. אבל מרוב לחץ, כל המילים התבלבלו לי, והדבר היחיד שהצלחתי לקלוט משם היה המילה "דחוף!" (כן - עם סימן קריאה), בכתב יד.
נכנסתי למרפאה, ונתתי למזכירה את כל הניירת שהייתה לי, כולל המכתב מאותו פסיכיאטר.
היא אמרה לי שיקראו לי, והורתה לי לשבת ולחכות בינתיים.
בערך חצי שעה אחר כך, קראה לי המזכירה האחראית, וכשכל הניירת בידה - היא שאלה אותי בטון קצת מוזר: "אז מה הביא אותך למיון היום?". רגע - את לא אמורה לדעת את זה בעצמך אחרי שקראת את כל החומר שנתתי לך?
לחוץ ומוטרד מהמעמד של שיחה באמצע המסדרון של המרפאה, ניסיתי לענות לה ש"פשוט ניסיתי לזרז דברים", ואחרי עוד מספר חילופי דברים בינינו - היא אמרה לי שהיא זוכרת אותי משיחת טלפון קצרה שקיימנו כמה ימים לפני כן.
"תחכה, תכף מנהל המרפאה יצא מישיבה, ואז הוא ידאג שמישהו יראה אותך", היא אמרה לי בטון נחמד במיוחד.
רגע - אז את טובה או רעה?
חזרתי להתיישב באותה פינת המתנה, כשאני עדיין לא מסוגל להפסיק לבכות.
ניסיתי להתקשר לפסיכולוגית שלי, כדי לעדכן אותה מה קורה, אבל היא לא ענתה.
ואז - פשוט חיכיתי.
יש לציין שהפסיכיאטר שנתן לי את המכתב אמר לי לצאת מהמרפאה לפחות כשיש לי תור מסודר, אבל צוות המרפאה התעקש לדבר איתי עוד באותו יום, ואני בהחלט הייתי מוכן לחכות לשם כך.
אחרי בערך שעתיים של המתנה, קראה לי רופאה צעירה ונחמדה, וסוף סוף הרגשתי שמישהו שומע אותי (למרות שגם הפסיכיאטר במיון שמע אותי היטב, אלא שהוא היה רק גורם מפנה, ולא גורם מטפל של ממש).
הייתי אז כל כך נסער, שאת רוב השיחה איתה אני לא ממש זוכר.
היא הייתה עסוקה בעיקר בלקרוא את המכתב שהפסיכיאטר במיון כתב, ובין לבין, שאלה אותי לגבי המצב שלי.
כואב לי וקשה לי לשחזר את תוכן השיחה איתה.
היא שאלה אותי מה בכל זאת הביא אותי למיון דווקא באותו בוקר, ושאלה האם אני חושב שיש לזה קשר לעובדה שעזבתי את ההוסטל.
"כן, יכול להיות שהמעבר משפיע"; "אבל..." - המשכתי להגיד לה - "גם בהוסטל היו לי אשפוזים רבים מספור, וגם שם לא הרגשתי טוב...".
"אני מרגיש שיש משהו מעבר מזה, מן כאב נפשי חד ועוצמתי, כזה שלא מרפה אפילו לרגע אחד; כזה שרק גורם לי עוד יותר לרצות למות; כזה שבאמת ובתמים, אינני יודע את הסיבה לקיומו".
והלוואי שמישהו באמת יגיד לי מה הסיבה של הכאב הזה, למה הוא לא מרפה ממני, ולאן נעלמו מעט הרגעים הבודדים בעבר שלי, בהם עוד איכשהו הרגשתי טוב יחסית...
אבל כמובן שבמסגרת של שיחת היכרות ראשונית, היא לא יכלה לתת לי את התשובות הללו, ובינתיים - הכאב ממשיך לא להרפות...
עם זאת, היא הייתה מאוד נחמדה, והיה נראה שהיא מתייחסת למקרה שלי ברצינות מרובה.
היא אמרה לי שבדרך כלל, הליך הקליטה לטיפול במרפאה יכול לארוך כמה חודשים, אבל במקרה שלי - הם ינסו לזרז את זה כמה שרק אפשר.
היא קבעה לי תור אצלה לעוד שבועיים בדיוק, ואני - מצידי - מיהרתי להתחייב לכך שאני לא אפגע בעצמי.
היא עוד הספיקה להגיד לי שהיא "רואה שאני סובל מאוד, אין ספק...", וציינה שתשתדל לסדר לי גם שיחות שבועיות עם פסיכולוגית בהקדם האפשרי.
היא נתנה לי פתק קטן, עם התאריך והשעה של התור, ואמרה לי לגשת איתו למזכירה, ולבקש שיכניסו אותי למערכת.
נפרדתי ממנה לשלום, ותהיתי לי האם זה בעצם כבר המלאך השני שאני פוגש היום; היא הייתה כל כך נחמדה ומושלמת, כל מה שאני רק יכול לחלום להיות...
אחרי כל כך הרבה שנים של טיפול, אני ממשיך להתייחס לאנשים בתור "הכל או כלום" ("שחור או לבן", אם תרצו), ולצערי, לא נראה לי שזה אי פעם ישתנה (והלוואי שאני טועה בכך...).
יצאתי משטח בית החולים, והלכתי לתחנת האוטובוס הקרובה, עם תחושה מסוימת של הקלה.
נכון, לא קיבלתי את האשפוז יום שכל כך רציתי, אבל אם ככה מנהלת המחלקה מתייחסת (או יותר נכון, לא מתייחסת) אלי, הרי שאני לא זקוק לטובות שלה, ואני אמצא את הטיפול שלי במקום אחר, גם אם זה ייקח קצת יותר זמן (ופתאום אני מבין עד כמה כן נפגעתי מאותה מנהלת מחלקה כשהיא פשוט התעלמה ממני באופן כל כך גורף...).
סוף כל סוף, מישהו שמע את התחינות הנואשות שלי לקבלת עזרה.
סוף כל סוף, אני על מסלול מסוים, גם אם הוא עלול לקחת יותר זמן.
האור בקצה המנהרה? הלוואי...
ביום שלמחרת (שזה בעצם אתמול), הצלחתי להגיע למפעל המוגן, והיה לי בסדר שם, אפילו בסדר גמור.
אני שמח שמצאתי מפעל מוגן טוב יחסית, זה בהחלט מרכיב משמעותי בחיים שלי (למרות שעות העבודה המועטות; זה הכי הרבה שאני מסוגל לו כרגע...).
עם זאת, בשל לילה הזוי במיוחד שעברתי אתמול - היום לא הצלחתי להגיע למפעל המוגן (לצערי), אבל על כך אני אכתוב בהזדמנות אחרת.
אני מקווה מאוד שאצליח לשרוד את השבועיים הקרובים עד השיחה עם הפסיכיאטרית, ומי יודע - אולי סוף כל סוף דברים יתחילו להשתפר.
היו שלום, קוראים יקרים.
;){kind=link}