עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
טוב, אז שלום וברוכים הבאים לבלוג שלי.

ראשית, עלי לציין שהיה לי בלוג בישרא-בלוג במשך 12 וחצי שנים, עד שהודיעו על הסגירה של האתר, ואז העברתי את הכל לוורדפרס: skinless123.wordpress.com, שם תוכלו למצוא כמעט 900 פוסטים שכתבתי לאורך השנים, למי שרוצה להכיר אותי יותר לעומק.
עם זאת, כרגע אני מנסה לכתוב בעיקר כאן.

אני מבהיר מראש שהנושאים שעליהם אני כותב אינם נושאים פשוטים וקלים לקריאה; אני כותב כאן בעיקר על החיים וההתמודדות שלי עם מספר הפרעות נפשיות, בצל של טראומה והתעללות שעברתי באופן מתמשך, עוד מאז היותי ילד.

מעבר לכך, ה-דבר שאני הכי אוהב לעשות הוא להאזין למוזיקה, בעיקר דת' מטאל על שלל סוגיו.

מקווה שתצליחו להכיל את הכתיבה שלי עד כמה שאפשר.
חברים
zoshelvadaאדווהbeautiful.scarאחת שיודעתwolf heartDark Paradise
sexual witchdevilmanטיגר הבובהimcsClementineשבר
WitchDryadfullmetalheartLittle Onehaunted princess
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון
אהבת חיי
בזמן שרוב האנשים נושמים אוויר, אני נושם דת' מטאל.
Music(k) to my ears
•  Aborted
•  Abysmal Torment
•  Amon Amarth
•  Autopsy
•  Avulsed
•  Beheaded
•  Behemoth
•  Beneath the Masscare
•  Benediction
•  Beyond Creation
•  Bloodbath
•  Bolt Thrower
•  Brodequin
•  Brutus
•  Cannibal Corpse
•  Carcass
•  Cattle Decapitation
•  Cephalic Carnage
•  Cryptopsy
•  Death
•  Decapitated
•  Decrepit Birth
•  Deeds of Flesh
•  Deicide
•  Deranged
•  Despondency
•  Devourment
•  Disavowed
•  Disgorge
•  Dismember
•  Dying Fetus
•  Emeth
•  Entombed
•  Exhumed
•  Exmortem
•  Fear Factory
•  Fleshgrind
•  Gorerotted
•  Gorguts
•  Guttural Secrete
•  Hate Eternal
•  Houwitser
•  Hypocrisy
•  Immolation
•  Impaled
•  Inherit Disease
•  Insision
•  Internal Suffering
•  Inveracity
•  Kataklysm
•  Krisiun
•  Leng Tch'e
•  Malignancy
•  MassMurder
•  Misery index
•  Monstrosity
•  Morbid Angel
•  Mortal Decay
•  Mortician
•  Nasum
•  Necrophagist
•  Nile
•  Obituary
•  Odious Mortem
•  Origin
•  Perversity
•  Prostitute Disfigurement
•  Psycroptic
•  Pungent Stench
•  Putrid Pile
•  Pyaemia
•  Pyrexia
•  Quo Vadis
•  Sepultura
•  Severe Torture
•  Severed Savior
•  Sinister
•  Skinless
•  Slayer
•  Spawn of Possession
•  Suffocation
•  Suture
•  The Rotted
•  Unleashed
•  Unmerciful
•  Vader
•  Vile
•  Visceral Bleeding
•  Vomit Remnants
•  Vomotory
•  Wormed

פריקה ללא גבולות

14/12/2017 19:30
חַשׂוּף
דיכאון, כאב, בכי
אני שונא את ההורים שלי.
אני שונא את המשפחה הדפוקה שלי.
אני שונא את העובדה שנפלתי קורבן לנסיבות חיים כל כך קשות, מה שהוביל אותי לסבל הבלתי נגמר שמלווה אותי מאז שחר חיי.

אני שונא את החיים האלה.
אני שונא את הסבל הזה.

אני שונא את זה שאני תקוע במקום ורק מתדרדר בזמן שאנשים אחרים בגיל שלי צומחים ופורחים.
אני שונא את זה שאנשים אחרים מפתחים קריירה ובונים משפחה, בזמן שאני תקוע ב"עבודה" במפעל מוגן שומם ונידח, סובל יום יום, שעה שעה, רגע רגע.

זה לא הוגן.
זה מעולם לא היה הוגן.
וזה אף פעם לא יהיה הוגן.

העוול שנעשה לי הוא בלתי נסלח.
הדברים שעברתי גרמו לי לצלקות שלא יחלימו לעולם, לא משנה כמה אני אשקיע ואלחם בזה.

אני כועס.
כועס על ההורים שלי.
כועס על אח שלי.
כועס על החיים הדפוקים האלה ועל הסבל העצום הזה, שנכפו עלי לחלוטין בעל כורחי.
לא עשיתי שום דבר רע, באמת שזה לא מגיע לי, כל הזבל הזה שאני עובר בכל רגע נתון.

האובדנות, הפלאשבקים, הדיכאון, הכאב שלא מרפה, הקנאה העזה באנשים אחרים....
כל אלה - ועוד הרבה אחרים - גרמו לי למאוס לחלוטין בחיים האלה.
חיים שמעולם לא רציתי.
חיים שמעולם לא ביקשתי.
חיים שמעולם לא עלה על דעתי שאני איאלץ לעבור אותם.
חיים שאני בעצמי ניסיתי לגדוע כל כך הרבה פעמים, מתוך ההבנה הכואבת והנואשת שפשוט אין פתרון אחר - מלבד המוות והאבדון.

כואב לי, מאוד מאוד מאוד.
הכאב הזה ממשיך לא להרפות, ממשיך לענות אותי בכל רגע ורגע.

והמזור נראה כל כך רחוק ולא נגיש, הרבה מעבר ליכולת ההגעה שלי.

ואני לבד.
כל כך לבד.

אמנם יש לי פסיכיאטרית, אבל היא טריה ובקושי מכירה אותי.
אין לי פסיכולוגית, דבר שאני זקוק לו באופן כל כך נואש.
החברים הבודדים שיש לי, מרגישים רחוקים ממני כל כך... הטראומה לא מאפשרת לי להיפתח ולהיקשר אליהם באמת, יש מרחק ניכר שפשוט אי אפשר לגשר עליו ואי אפשר לשבור אותו.
הנפש שלי ידעה ויודעת כל כך הרבה סבל וכאב, שהביטחון והאמונה באנשים אחרים הפכו לדברים כמעט בלתי אפשריים.

אנשים אחרים שהיו בחיים שלי נטשו אותי כבר ממזמן, התקדמו, המשיכו, הוציאו תואר אקדמאי או שניים, התחתנו ובנו משפחה...
ואני תקוע בתוך הזבל.
בתוך המיץ של הזבל.
בתוך הכאב והסבל האין סופיים האלה.

ואני מצטער.
מצטער שהתרופות שלי לא אצלי.
מצטער שהתחייבתי בפני הפסיכיאטרית שאני לא אפגע בעצמי.

הרי בינינו, למות זה כל כך הרבה יותר פשוט מאשר לנסות להילחם בכל הטירוף הזה.
אמנם זה יהרוס את החיים של כל כך הרבה אנשים, אבל זה יציל אותי, זה יגאל אותי מהייסורים הארורים האלה שאין להם מוצא ואין להם פתרון, זה ישים סוף לסבל ולכאב.

ולא, אין צורך להתקשר למשטרה.
אשפוז נוסף לא באמת יועיל, ממש כשם שהאשפוזים הרבים מספור שהיו לפני כן לא הועילו.
למרבה הצער, אין לי דרך זמינה לפגוע בעצמי למוות, ופגיעות עצמית אחרות, ובכן - הן פשוט כבר משעממות אותי.

אני רוצה להרוס.
רק להרוס.

אני לא רוצה לבנות.
אני לא רוצה להתקדם.

אני רוצה רק להשחית ולכלות ולהשמיד, בדיוק כפי שעשו לחיים שלי - עוד לפני שידעתי לדבר, עוד לפני שידעתי מה זה ימין ומה זה שמאל, עוד לפני שהבנתי איזה סבל עצום נכון לי בהמשך חיי.

זה לא הוגן.
באמת שזה לא הוגן.

מישהו צריך לתת את הדין על החיים האיומים האלה שאני עובר בכל יום ויום.

אבל עכשיו... עכשיו זה כבר מאוחר מדי.
הטראומה נעוצה עמוק בתוכי.
הצלקות הרגשיות לא יחלימו לעולם.
הנפש הפגועה שלי לעולם לא תשתקם.
הפצעים לעולם לא יתאחו.

המצב יישאר כפי שהוא עכשיו, ואף יחמיר בהמשך.

נכון, אני לא נביא, אבל אני יכול להסתמך על ניסיון העבר המריר במיוחד, כזה שהוכיח - באופן שאינו משתמע לשתי פנים - שאין באמת פתרון לסבל שלי, שאין באמת איך לעצור את המצוקה העצומה הזאת, או אפילו להקל עליה במעט.
ניסיון שהוכיח שלא משנה כמה אני אשקיע ואלחם, זה תמיד יתפוצץ לי בפנים, ורק ייקח אותי אחורה במקום קדימה.

"אי אפשר לעזור לי", אמרתי אז לפסיכיאטרית במיון לפני האשפוז האחרון.
ואכן - נכנסתי למחלקה סגורה, ויצאתי ממנה כעבור שבוע - בלי שהשתנה מאומה.
אפילו את הטיפול התרופתי כבר התייאשו מלנסות לשנות לי.

החיים שלי דפוקים והם יישארו דפוקים.
הכאב יישאר.
הטראומה תישאר.
הסבל הבלתי נגמר הזה יישאר. 

אני מיואש.
באמת שאני מיואש.

אני לא יודע מה יכול לעזור לי לשרוד עד הפגישה עם הפסיכיאטרית, בעוד קצת פחות משבועיים.
הטיפול התרופתי שאני מקבל לא עוזר לי בגרוש, בכך אין לי ספק.
מצד שני, תרופות הן דבר שבאופן כללי לא ממש מיטיב עימי, כך שספק גדול האם תרופות אחרות באמת יעשו את העבודה.

ואני לא צריך פסיכיאטרית.
כלומר - כן, אני כן צריך.
אבל יותר אני צריך פסיכולוגית, ואת זה אין לי כרגע, ורק אלוהים יודע מתי זה יהיה לי.

הקנאה הזאת מכלה אותי.
להסתכל על אנשים אחרים בני גילי, לראות איפה הם - ואיפה אני.
הם צומחים ומתפתחים, בזמן שאני רק הולך ומתדרדר.

והכאב הזה...
כל הכאוס הרגשי הזה...
כל רכבת ההרים המטורפת הזאת...

אין לי את המילים בשביל לתאר באמת את כל אלה (ועוד אחרים).

אני "יורה" את המילים כאן בלי להתלבט ובלי לחשוב, אבל בתוך תוכי - אני יודע שגם מאה מיליארד מילים - חדות וחזקות ככל שיהיו - לא מסוגלות באמת להעביר את העוצמה והאינטנסיביות של הסבל הבלתי נגמר הזה.

די, אני רוצה שזה יספיק.
אני רוצה שזה יפסיק עכשיו.

לא עוד כמה חודשים כשנמצא טיפול תרופתי שאולי יקל עלי במעט את הסבל הזה.
לא כשאני אחזור לטיפול פסיכולוגי ואולי סוף סוף אמצא כיוון כלשהו.

אני רוצה שזה יפסיק עכשיו, ברגע זה ממש, AS WE SPEAK.

חיכיתי כמעט שלושה עשורים, ואני חושב שזה מספיק.
אין לי כוחות לחכות יותר.
באמת שאין לי.

כפי שכבר כתבתי, למרבה הצער, אין לי דרך זמינה להרוג את עצמי; ההורים שלי - למודי ניסיון העבר - שומרים את התרופות שלי אצלם, ודרכים אחרות כבר לא ממש עושות לי את זה כמו בעבר.
נכון, אני עלול לפצוע את עצמי, אבל אין בכך סכנה של מוות, ולכן גם אין עילה וסיבה למנוע את זה ממני, את אחד הדברים היחידים שקצת מקלים עלי ומפחיתים את הסבל העצום הזה.

ונכון, מחר יום חדש.
אבל אני יודע שהכאב יישאר.
אני יודע שהסבל יישאר.
אני יודע שכל הטירוף הבלתי נסבל הזה, שאפילו לא ראוי להיקרא "חיים" - ימשיך במלוא העוצמה ובמלוא האינטנסיביות.

ואני לא רוצה לפנות שוב למיון.
לא רוצה שוב אשפוז מלא.
לא רוצה שוב להיות במחלקה סגורה, לפחד למוות מהאנשים שם, ולצאת אחרי כמה ימים בלי שהשתנה דבר.

אני רוצה פשוט לישון ולא לקום.
יש לי פנטזיה כזאת מאז שאני ילד.
פשוט ללכת לישון ולא להתעורר.
מוות נחמד ורומנטי שכזה, כמו בסרטים.

ואתם יודעים מה, לפעמים גם לא אכפת לי כמה שזה יכאיב לאנשים אחרים; העיקר שהסבל הארור הזה ייפסק כבר.

אומרים שהתאבדות זה הדבר הכי אנוכי שאדם יכול לעשות, אבל אתם יודעים עוד משהו - אולי נמאס לי לחיות בשביל אחרים.
אולי נמאס לי לחיות בשביל שלאנשים הקרובים אלי לא ייכאב כל כך אם אני לא אהיה כאן.

ואתם יודעים דבר נוסף - במשך כמעט כל הזמן, אני מרגיש כל כך לבד ושנוא, שאני בכלל לא מאמין שלמישהו ייכאב אם אני לא אהיה כאן.
נהפוך הוא - זה רק יקל עליהם את העול העצום שאני גורם להם.
את העול העצום שאני גורם לעולם.

כפי שהבחורה בפייסבוק כתבה לי לפני מספר שבועות - "יותר מקום ברחובות, פחות תורים בחנויות...", וכדומה.
אולי היא צודקת.
אולי אני באמת מיותר בעולם הזה.
תופס מקום ומבזבז אוויר.
יצור שחי חיים חסרי תכלית וחסרי תועלת.
חיים שכולם סבל אחד גדול ובלתי נמר.

מתקיים מקצבת נכות ו"עובד" במפעל מוגן.
לא תורם לחברה ולא תורם לאנושות.

אני יכול להמשיך לכתוב כך לנצח, אבל כפי שכבר כתבתי קודם לכן - גם מאה מיליארד מילים לא יוכלו להעביר את העוצמה של הסבל המטורף הזה.

ונמאס לי.
באמת שנמאס.

ואם בפוסט הקודם כתבתי על כך שאני אולי מתחיל לראות את האור בקצה המנהרה, הרי שכעת הכל חשוך ושחור, מלא באובדנות ומלא בכאב - עד מעבר לאפס מקום.

די, אני רוצה קסם.
אני רוצה שהסבל ייפסק עכשיו, ברגע זה ממש.

כבר אין לי כוחות להכיל את זה יותר.
באמת שאין לי.

עכשיו חנוכה, אולי אלוהים יעשה לי נס ויעלים כבר את מסכת החיים הארורה הזאת.
ישים סוף לסבל שלי.

אני אעשה חטאים "דווקא", בשביל להכעיס, ואולי אז אלוהים יואיל בטובו לשים כבר סוף לחיים הדפוקים האלה.
בשארית כוחותיי, אני אבקש מאלוהים ואתפלל אליו שיעשה לי נס, שייקח אותי כבר מהעולם הזה, שיחסוך לי את העבודה השחורה והמלוכלכת (תרתי משמע), ופשוט יהרוג אותי.

אלוהים, אתה שומע אותי?
אני מקווה מאוד שכן.
ואני מקווה מאוד שתיענה לתפילות שלי.

רק שהסבל הזה ייפסק כבר.
edya
14/12/2017 22:43
לפעמים דווקא לעבוד קשה מצמיח משהו נפלא. לפעמים מתוך הקושי הגדול עולה לה הארה ומגיע דבר חיובי.. אל תאבד תקווה... תאמין.. לך עם האמונה הזאת..
חַשׂוּף
15/12/2017 17:58
אני מתקשה להאמין שיכול לצמוח משהו חיובי מתוך הסבל הזה, לא משנה כמה אעבוד ואשקיע. זה מקרה אבוד ):
edya
16/12/2017 21:22
אין מקרה אבוד.
לעולם.
חַשׂוּף
17/12/2017 20:45
הלוואי שאת צודקת...):
vmessage8090
25/07/2018 01:15
This artiⅽle gives clear idea ffor the new people of
blogging, that genuinely how to do blogging.
Clementine
16/12/2017 14:25
אני כל כך מבינה אותך.. וכל כך עצוב לי שדברים רעים ממשיכים לקרות ודווקא האנשים שאנחנו הכי צריכים לא שם בשבילנו, כמו המשפחה.. גם המשפחה שלי לא שם בשבילי. ממש ממצליחה לחפש פסיכולוגית. אם אתה גר באיזור המרכז יכולה להמליץ על מישהי שאני הולכת אליה שהיא מדהימה.
תנסה לחפש דרך קופת חולים, אולי תבקש שההורים יעזרו לך לחפש. אולי דרך אישפוזים קודמים תשאל אם יש להם המלצה או תשאל את הפסיכיאטרית. נראה לי חשוב שתפרוק מה שאתה מרגיש כי בתכלס פסיכיאטרים לא עוזרים לתחושות אלא רק לחלק הפיזיולוגי.
חַשׂוּף
16/12/2017 19:47
העניין הוא שהייתי אצל שתי פסיכולוגיות פרטיות בתקופה האחרונה, ושתיהן אמרו שהן לא יכולות לטפל בי בגלל האובדנות (אבסורד שזועק לשמיים...): אני לא רוצה להתחיל שיחות עם פסיכולוגית אחרת כרגע כי אני חושש שהיא תגיד לי את אותו דבר. האפשרות היחידה שלי כרגע היא לחכות שתהיה לי פסיכולוגית במסגרת המרפאה שהתחלתי להיות מטופל בה, אותה מרפאה שבה עובדת הפסיכיאטרית. אם יגידו לי שזה ייקח פרק זמן לא סביר, אחשוב שוב מה לעשות. פוחד להיזרק מקליניקות של עוד פסיכולוגיות בגלל שאני אובדני, רק במסגרת המרפאה לא תהיה לפסיכולוגית ברירה...):
Clementine
17/12/2017 00:16
זה נשמע ממש מוזר..לי הייתה גם פסיכולוגית אחת שמסתבר שהייתה עובדת סוציאלית והיא אמרה לי גם שאני צריכה להתאשפז. אבל חוץ ממנה היו לי אחרות שעזרו לי להתמודד עם האובדנות פשוט רצו שאקח כדורים ואבדוק את עצמי מול פסיכיאטרית
אולי לפני שאתה מתחיל להתחבר למישהי ולהתחיל טיפול, תשאל את הפסיכולוגית אם זה משהו שיכול להוות בעיה.. אולי זה יעזור? לא יודעת האמת.. פסיכולוג שלא יודע להתמודד עם בן אדם עם אובדנות, אז מה הוא עושה בחיים שלו? חח נשמע מגוחך..
חַשׂוּף
17/12/2017 20:52
שתי הפסיכולוגית שהזכרתי ידעו מראש על האובדנות, הראשונה הסכימה לטפל בי בתנאי שאני נשאר בהוסטל ושם משגיחים עלי ומוודאים שאני לא פוגע בעצמי. אחרי שהחלטתי לעזוב את ההוסטל, היא אמרה לי שהטיפול לא יכול להמשיך, גם אם אני מתחייב בכתב שאני לא עושה כלום.
עם השניה דיברתי בטלפון ואמרתי לה מראש שאני אובדני, והיא הייתה מוכנה להיפגש בכל זאת. בפגישה השניה היא גילתה אצלי מה שנקרא "אובדנות פעילה" והפנתה אותי לפסיכיאטר בהקדם. הייתי אצל פסיכיאטר והוא גם אמר שהוא לא יכול לטפל בי (בגלל האובדנות - ויפי...) ושאני צריך מסגרת יותר אינטנסיבית. ניסיתי להגיע לאשפוז יום אבל בפועל הגעתי למרפאה, שם כאמור התחלתי להיפגש עם פסיכיאטרית ואני מקווה שגם פסיכולוגית תהיה לי בהמשך.
הייתי רוצה לחזור לפסיכולוגית האחרונה אבל לא נראה לי שהיא תהיה מוכנה לזה, היא אמרה שאני צריך להיות יותר יציב בשביל שהיא תוכל לטפל בי.
אני לא יודע מה להגיד. מצד אחד, אני קצת מבין אותם ויכול לתאר לעצמי שזה מלחיץ לטפל במישהו עם נטיות אובדניות כל כך חזקות. מצד שני, זה מכעיס אותי שהם באמת לא מסוגלים להתמודד עם זה ו"זורקים" אותי ככה.
ובשורה התחתונה אני לבד
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: