עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
טוב, אז שלום וברוכים הבאים לבלוג שלי.

ראשית, עלי לציין שהיה לי בלוג בישרא-בלוג במשך 12 וחצי שנים, עד שהודיעו על הסגירה של האתר, ואז העברתי את הכל לוורדפרס: skinless123.wordpress.com, שם תוכלו למצוא כמעט 900 פוסטים שכתבתי לאורך השנים, למי שרוצה להכיר אותי יותר לעומק.
עם זאת, כרגע אני מנסה לכתוב בעיקר כאן.

אני מבהיר מראש שהנושאים שעליהם אני כותב אינם נושאים פשוטים וקלים לקריאה; אני כותב כאן בעיקר על החיים וההתמודדות שלי עם מספר הפרעות נפשיות, בצל של טראומה והתעללות שעברתי באופן מתמשך, עוד מאז היותי ילד.

מעבר לכך, ה-דבר שאני הכי אוהב לעשות הוא להאזין למוזיקה, בעיקר דת' מטאל על שלל סוגיו.

מקווה שתצליחו להכיל את הכתיבה שלי עד כמה שאפשר.
חברים
zoshelvadaאדווהbeautiful.scarאחת שיודעתwolf heartDark Paradise
sexual witchdevilmanטיגר הבובהimcsClementineשבר
WitchDryadfullmetalheartLittle Onehaunted princess
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון
אהבת חיי
בזמן שרוב האנשים נושמים אוויר, אני נושם דת' מטאל.
Music(k) to my ears
•  Aborted
•  Abysmal Torment
•  Amon Amarth
•  Autopsy
•  Avulsed
•  Beheaded
•  Behemoth
•  Beneath the Masscare
•  Benediction
•  Beyond Creation
•  Bloodbath
•  Bolt Thrower
•  Brodequin
•  Brutus
•  Cannibal Corpse
•  Carcass
•  Cattle Decapitation
•  Cephalic Carnage
•  Cryptopsy
•  Death
•  Decapitated
•  Decrepit Birth
•  Deeds of Flesh
•  Deicide
•  Deranged
•  Despondency
•  Devourment
•  Disavowed
•  Disgorge
•  Dismember
•  Dying Fetus
•  Emeth
•  Entombed
•  Exhumed
•  Exmortem
•  Fear Factory
•  Fleshgrind
•  Gorerotted
•  Gorguts
•  Guttural Secrete
•  Hate Eternal
•  Houwitser
•  Hypocrisy
•  Immolation
•  Impaled
•  Inherit Disease
•  Insision
•  Internal Suffering
•  Inveracity
•  Kataklysm
•  Krisiun
•  Leng Tch'e
•  Malignancy
•  MassMurder
•  Misery index
•  Monstrosity
•  Morbid Angel
•  Mortal Decay
•  Mortician
•  Nasum
•  Necrophagist
•  Nile
•  Obituary
•  Odious Mortem
•  Origin
•  Perversity
•  Prostitute Disfigurement
•  Psycroptic
•  Pungent Stench
•  Putrid Pile
•  Pyaemia
•  Pyrexia
•  Quo Vadis
•  Sepultura
•  Severe Torture
•  Severed Savior
•  Sinister
•  Skinless
•  Slayer
•  Spawn of Possession
•  Suffocation
•  Suture
•  The Rotted
•  Unleashed
•  Unmerciful
•  Vader
•  Vile
•  Visceral Bleeding
•  Vomit Remnants
•  Vomotory
•  Wormed

חוויות מהמפעל המוגן - חלק ראשון

24/01/2018 16:32
חַשׂוּף
מחשבות, אובדנות, כאב, דיכאון, סערת רגשות

אם היו חסרות לי סיבות לכתוב, הרי שהשבוע קיבלתי אותן, ובמנה גדושה.


הייתי במפעל המוגן השבוע יומיים בלבד (שני ורביעי, כלומר היום), ובשני הימים האלה היה רע מאוד.


ביום שני אני אפילו לא זוכר מתי התעוררתי ואיזה סיוטים היו לי; אני מתאר לעצמי ששוב התעוררתי באמצע הלילה, ולא הצלחתי להירדם עד הבוקר.

כשהגיעה השעה 6:30 התלבטתי אם ללכת לעבודה, ובסופו של דבר החלטתי כן ללכת, וחבל שכך.


-הערת צד: אני כותב על בסך הכל לפני יומיים, וזה נראה לי כאילו שזה היה לפני 939838496 מיליון שנה. תחושת הזמן שלי כל כך אבודה ולא קיימת שזה פשוט מפחיד-


אני מנסה להיזכר מה קרה באותו יום שני, אבל את רובו אני לא ממש זוכר.


אה, נזכרתי.

המדריכה האישית שלי קראה לי כשהיא אוחזת בידה דף.

היא הגישה לי את אותו דף, ושאלה אותי 'מה אני אומר'.


התבוננתי באותו דף, אבל הייתי כל כך מנותק, שלא ממש הבנתי מה המשמעות שלו, ומה היא בכלל רוצה ממני.


אז אמרתי לה ש'אני לא מכיר את הדף הזה', והיא התנצלה, והסבירה לי שבעצם מדובר בסוג-של תלוש 'גמוּל' (ככה הם קוראים ל'משכורת' הזעומה שהעובדים מקבלים שם), והרי מולי התלוש של החודש שעבר.


מעבר לעובדה שהיה כתוב שם כמה כסף 'הרווחתי' (כמה מאות שקלים בודדים, וגם זה בקושי), היה שם גם סיכום של הימים והשעות שהגעתי באותו חודש, ואותו סיכום היה - איך לומר בעדינות? מאוד דליל.


כשהגעתי למפעל המוגן, ביקשתי לעבוד את המינימום האפשרי, כלומר 3 משמרות בשבוע (כל משמרת 4 שעות). אבל מסתבר שגם בזה אני לא ממש מצליח לעמוד.


מתוך חודש שלם, רק במהלך שבוע אחד הצלחתי להגיע בכל שלושת הימים שנקבעו עבורי. בשאר השבועות הצלחתי להגיע רק יום אחד בכל שבוע...

אני לא יודע אם לצחוק או לבכות.


בנוסף, באותו תלוש היה ניתן לראות גם את שעת ההגעה ושעת היציאה שלי, ובכל פעם היה כתוב שהגעתי אחרי 8:00 (השעה שבה המשמרת מתחילה), בד"כ בסביבות 8:15. לכאורה לא משמעותי, אבל מסתבר שהם דיי מקפידים שם על שעת הגעה מדוייקת, והמדריכה אמרה שנצטרך לדבר על זה.

העניין הוא שאני גר ביישוב שיש בו מעט מאוד תחבורה ציבורית; יש אוטובוס בממוצע פעם בשעה וחצי, ואין לי אפשרות להגיע יותר מוקדם, גם אם אני מאוד רוצה (ונראה לי גם מגוחך להפוך עולמות בשביל רבע שעה - אבל את זה לא אמרתי לה...).


בסך הכל מדובר במדריכה נחמדה, אבל כשהיא העירה לי על שני הדברים הללו, אולי דווקא בגלל שהיא אמרה שהיא 'לא רוצה להגיד שאני לא בסדר' - הרגשתי הכי לא בסדר בעולם. כמה לא מפתיע - שוב סיננתי מילים, ומתוך כל המשפט שהיא אמרה, רק שתי מילים נתפסו לי - 'לא בסדר'.


כאילו שלא הרגשתי מספיק רע עוד לפני כן, קיבלתי ממנה מנה הגונה שכזו, וזאת עוד הייתה רק ההתחלה...




מנהלת הייצור של המפעל המוגן שאני עובד בו, היא כנראה הכי קשוחה ביחס לשאר נשות הצוות שנמצאות שם.

שלא תבינו אותי לא נכון; גם היא נחמדה ואדיבה, אבל כשאני חווה את העולם ברזולוציה מיקרוסקופית - שום דבר לא יכול להספיק.


ובכן, היא נתנה לי לעשות עבודה מסוימת, אבל אני - מרוב לחץ וחרדה - לא ממש הצלחתי לעשות את אותה עבודה, והעובדת שישבה לשמאלי שאלה אותי האם אני זקוק לעזרה.


אחרי דו שיח קצר בינינו, היא הציעה לי להתחלף, ולעשות את העבודה שלה במקום. העבודה שלה הייתה נראית יותר פשוטה יחסית, והתרציתי לכך.

עם זאת, ידעתי שיש משהו שהוא סוג-של לא בסדר באותה אינטרקציה שהייתה בינינו; רק הצוות של המקום רשאי להגיד לכל אחד איזו עבודה לעשות, ולמרות שאני לא הייתי זה שיזם את החילוף הזה, הייתי עתיד לקבל על הראש עוד הערה, והפעם כזו עוקצנית במיוחד.


התחלתי לעבוד על אותה עבודה חלופית, וכשראיתי את מנהלת הייצור פנויה, ניגשתי אליה, וסיפרתי לה את אשר קרה.

היא - מצידה - מיהרה להעיר לאותה עובדת ש'רק היא מחלקת עבודות', אבל לא חסכה במילים גם כלפי.


"אתה מעדיף להשחיל במקום לגזור? טוב, איש מוזר אתה...', היא אמרה לי.


בום.

סכין ישר ללב, וכזו שמסתובבת ומסתובבת ומסתובבת...


רגע - אני לא נמצא במפעל מוגן, שאמורים להתייחס שם לאנשים ברגישות ובעדינות?

אה, נכון; אני כל כך רגיש ועדין, שגם אם יתייחסו אלי בכפפות של משי, אני איפגע.

פשוט נפלא.


הייתי בהלם מוחלט מהאמירה שלה, ולא הצלחתי להבין בכלל מה קורה.


תוך שבריר שניה, בפעם ה 9999999999999999999999999999999999999990999 - שוב הרגשתי את אותו כאב ארור ממלא אותי עד אפס מקום, ורק רציתי למות.


וואו, כמה שזה כאב.

אחרי כל כך הרבה שנים של טיפול, העולם הרגשי שלי קורס מכל אמירה קטנה (ולא שלפני זה הרגשתי טוב...).


ואין לי את המילים בשביל לתאר באמת עד כמה זה כאב לי.


עם זאת, כיאה לשחקן מוצלח כמוני, ניסיתי להמשיך לעבוד, ולא אמרתי לאותה מנהלת ייצור עד כמה נפגעתי ממה שהיא אמרה לי.

חיכיתי להזדמנות להגיד לה, אבל הייתי כל כך קפוא ומשותק, שלא מצאתי אחת כזו. וגם אם הייתי מוצא, הייתי במצב כל כך רע שכנראה שלא הייתי מצליח להגיד לה כלום.


בשארית כוחותיי, ובאופן אוטומטי לחלוטין, המשכתי לעבוד, ובשלב מסוים, ניגשתי לקופסת קרטון שהייתה מונחת על הרצפה הסמוכה, בשביל להניח שם את התוצר המוגמר של העבודה שלי.

אבל רגע - הייתי כל כך מנותק וכואב, שלא הייתי בטוח שבכלל צריך להניח את זה שם...


אז שאלתי את אחת העובדות שם (לא זאת שהתחלפתי איתה בעבודה), האם צריך להניח את זה באותו מקום מסוים, והיא פשוט אמרה 'כן, הרי אתה רואה....'.

או בשפה שלי: למה אתה שואל בכלל?!





שלושה אירועים פעוטים היו מספיק בהחלט בשביל לגרום לי לקרוס באופן מוחלט, ודפוסי החשיבה הישנים-נושנים שלי נכנסו לפעולה במלוא העוצמה.


חזרתי הבייתה, ורק הייתי עסוק בלחשוב עד כמה כולם במפעל המוגן רעים: המדריכה רעה, מנהלת הייצור רעה, ואותה בחורה שהעירה לי רעה גם היא.

רוע, רוע, רוע - ושום דבר מעבר לזה.

אבל רגע, באמת חשבתם שזה נגמר כאן? הרי אם חלק מאנשי הצוות של המפעל המוגן רעים, ואם חלק מהעובדים שם רעים - הרי שכולם שם רעים בתכלית הרוע - ללא שום צל של ספק.


כי ככה זה עובד בעולם שלי: שחור או לבן, הכל או כלום.


מצאתי את עצמי מקלל את אותן שלוש נשים בקללות נמרצות, שאפילו אני בעצמי הייתי מופתע מהיצירתיות שלהן, וכל המוזיקה הכל כך אגרסיבית שהאזנתי לה, הייתה מכוונת באופן ישיר אליהן (ובכלל לעולם ולחיים הדפוקים האלה).


שנאתי אותן וכעסתי עליהן, וממש לא ראיתי סיבה ללכת למפעל המוגן ביום שלמחרת.


נסחפתי הרחק-הרחק עם הכעס, השנאה, הייאוש, ושאר מערבולת הרגשות הארורה הזו (שגם מאה מיליארד מילים לא יוכלו לתאר), והאזנתי למוזיקה ברוטאלית ככל הניתן - עד השעות הקטנות של הלילה.


הרי אם אני לא הולך למפעל המוגן ביום שלמחרת, מה זה כבר משנה מתי אני אלך לישון?


וכך נרדמתי לי כשמחוגי השעון הצביעו בקירוב על השעה 2 בלילה...


אבל רגע - באמת חשבתם שאני אצליח לישון? באמת חשבתם שלא יהיו לי סיוטים?

אז טעיתם.


אחרי בקושי 4 שעות של שינה רוויה בסיוטים, בשעה 6 בבוקר כבר פקחתי את העיניים, עם אפשרות תיאורטית כן ללכת לעבודה באותו יום.


אבל די, נמאס לי לתפקד עם כל כך מעט שעות שינה; זה גדול עלי בכל כך הרבה מידות, כאשר המצב הנפשי שלי ממילא רע מאוד.


בלעתי כדור קלונקס שהיה לי, וחזרתי לישון.


שוב חוויתי את אותו טירוף של סיוטים מזוויעים, ושוב התעוררתי אחרי כמה שעות בודדות.


באותו יום החלטתי שנמאס לי מהתרופה האנטי-דיכאונית שאני מקבל; היא לא עוזרת לי בכלל, ורק גורמת לי לסיוטים ולחוסר שינה. ולאור העובדה שהתור לפסיכיאטר רק בעוד שלושה שבועות, הורדתי במינון של אותה תרופה - על דעת עצמי.


כאן המקום לציין שאינני בטוח האם אותם סיוטים ונדודי שינה הם אכן תוצר לוואי של אותה תרופה, או שמא הדברים האיומים שעברתי הם המקור לכך.

ואז אין זה משנה אם אני אקח מינון נמוך או גבוה, או לא אקח בכלל - התופעות האיומות האלה יימשכו.


ונראה לי שזאת הסיבה האמיתית לגיהנום שאני עובר בלילות (ולגיהנום שאני עובר בחיים בכלל), ככה שבעצם חבל על המאמצים שלי.





ואחרי שכתבתי כל כך הרבה, אני מבין שלכתוב גם על מה שעברתי היום באותו פוסט, ובכן - זה פשוט הרבה מדי (תרתי משמע).


אז למרות הצורך העמוק שלי להמשיך לכתוב, כנראה שאני אסתפק בזה לבינתיים, ואשמור את הכתיבה על מה שעברתי היום להזדמנות אחרת.




המצב רע מאוד, ואין בי טיפה של תקווה או או אופטימיות.

טיגר הבובה
27/01/2018 00:24
חשוף יקר כואבת איתך ושולחת חיבוק ותקווה להרגשה טובה יותר ❤
חַשׂוּף
28/01/2018 15:06
תודה רבה ❤
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: