עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
טוב, אז שלום וברוכים הבאים לבלוג שלי.

ראשית, עלי לציין שהיה לי בלוג בישרא-בלוג במשך 12 וחצי שנים, עד שהודיעו על הסגירה של האתר, ואז העברתי את הכל לוורדפרס: skinless123.wordpress.com, שם תוכלו למצוא כמעט 900 פוסטים שכתבתי לאורך השנים, למי שרוצה להכיר אותי יותר לעומק.
עם זאת, כרגע אני מנסה לכתוב בעיקר כאן.

אני מבהיר מראש שהנושאים שעליהם אני כותב אינם נושאים פשוטים וקלים לקריאה; אני כותב כאן בעיקר על החיים וההתמודדות שלי עם מספר הפרעות נפשיות, בצל של טראומה והתעללות שעברתי באופן מתמשך, עוד מאז היותי ילד.

מעבר לכך, ה-דבר שאני הכי אוהב לעשות הוא להאזין למוזיקה, בעיקר דת' מטאל על שלל סוגיו.

מקווה שתצליחו להכיל את הכתיבה שלי עד כמה שאפשר.
חברים
zoshelvadaאדווהbeautiful.scarאחת שיודעתwolf heartDark Paradise
sexual witchdevilmanEndorphinsimcsClementineשבר
WitchDryadfullmetalheartLittle Onehaunted princess
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון
אהבת חיי
בזמן שרוב האנשים נושמים אוויר, אני נושם דת' מטאל.
Music(k) to my ears
•  Aborted
•  Abysmal Torment
•  Amon Amarth
•  Autopsy
•  Avulsed
•  Beheaded
•  Behemoth
•  Beneath the Masscare
•  Benediction
•  Beyond Creation
•  Bloodbath
•  Bolt Thrower
•  Brodequin
•  Brutus
•  Cannibal Corpse
•  Carcass
•  Cattle Decapitation
•  Cephalic Carnage
•  Cryptopsy
•  Death
•  Decapitated
•  Decrepit Birth
•  Deeds of Flesh
•  Deicide
•  Deranged
•  Despondency
•  Devourment
•  Disavowed
•  Disgorge
•  Dismember
•  Dying Fetus
•  Emeth
•  Entombed
•  Exhumed
•  Exmortem
•  Fear Factory
•  Fleshgrind
•  Gorerotted
•  Gorguts
•  Guttural Secrete
•  Hate Eternal
•  Houwitser
•  Hypocrisy
•  Immolation
•  Impaled
•  Inherit Disease
•  Insision
•  Internal Suffering
•  Inveracity
•  Kataklysm
•  Krisiun
•  Leng Tch'e
•  Malignancy
•  MassMurder
•  Misery index
•  Monstrosity
•  Morbid Angel
•  Mortal Decay
•  Mortician
•  Nasum
•  Necrophagist
•  Nile
•  Obituary
•  Odious Mortem
•  Origin
•  Perversity
•  Prostitute Disfigurement
•  Psycroptic
•  Pungent Stench
•  Putrid Pile
•  Pyaemia
•  Pyrexia
•  Quo Vadis
•  Sepultura
•  Severe Torture
•  Severed Savior
•  Sinister
•  Skinless
•  Slayer
•  Spawn of Possession
•  Suffocation
•  Suture
•  The Rotted
•  Unleashed
•  Unmerciful
•  Vader
•  Vile
•  Visceral Bleeding
•  Vomit Remnants
•  Vomotory
•  Wormed

אמא (לא) יקרה

06/02/2018 15:09
חַשׂוּף
כאב, שחור או לבן, אובדנות, סערת רגשות

(הפוסט הזה הועתק ישירות מהבלוג השני שלי בישרא-בלוג [http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=851393], אז אני מבקש סליחה אם יש כאן אי אילו חוסר דיוקים)


מה שהתרחש אתמול בבוקר דחק הצידה את כל הנושאים האחרים שרציתי לכתוב עליהם, ולצערי לא מהסיבות הנכונות.

ואני מתקשה לכתוב את הפוסט הזה; מתקשה לעכל; מתקשה להאמין שזה באמת קרה.






אני אתחיל דווקא מהסוף: אתמול מצאתי עם סימן שאלה - על מה אני יותר מתחרט: על כך שלא קמתי אתמול לעבודה? או על כך שעזבתי את ההוסטל?

אני רוצה לקוות שהדברים יובנו לאשורם לאחר הקריאה של הפוסט הזה.






הלילה שבין שני לשלישי התחיל באופן שגרתי.

אחרי שנרדמתי בסביבות השעה 22:30, ב - 3:30 בלילה כבר מצאתי את עצמי ער, עירני לחלוטין ולא מסוגל לחזור לישון.

יש לציין כי בכל מקרה חשתי בהתדרדרות במצב הנפשי שלי עוד לפני כן, ולהיות ער באמצע הלילה לבד - ובכן, אני יכול לחשוב על דברים יותר טובים מזה.

אחרי שהאזנתי לשני דיסקים באוזניות הנאמנות שלי, השעה הייתה בערך 5 לפנות בוקר, והחלטתי שעם מצב נפשי כל כך רעוע, כמו גם מעט מדי שעות שינה - מוטב כי לא אלך לעבודה באותו יום.

בלעתי את כדור הקלונקס של הבוקר (כדי לישון יותר טוב וללא סיוטים, מה שלצערי לא עזר), וחזרתי לישון.

אם רק הייתי יודע איזה השלכות איומות יהיו להחלטה שלי, הרי שבוודאי הייתי הולך לעבודה - בכל מחיר שהוא.




אחרי שינה רוויה בסיוטים ומאוד לא טובה (הקלונקס לא עזר, כאמור), התעוררתי בשעות הבוקר המאוחרות, אל מה שלכאורה הסתמן לו כעוד יום שגרתי שבו לא הלכתי לעבודה.

אבל רק לכאורה.


ובכן, כנראה שלאמא שלי נמאס שהבן שלה לא קם לעבודה במפעל המוגן (גם אם זה מסיבות מוצדקות), ובאותו בוקר, הכל יצא עלי - תרתי משמע.


מיד אחרי שפתחתי את הדלת של החדר שלי כדי לצאת ממנו, אחרי איחול "בוקר טוב" קצר ועצבני, אמא שלי אמרה לי שהיא מאוד לא מרוצה מהמצב הנוכחי, ומכך שאני מפסיד כל כך הרבה ימי עבודה (מה שלצערי נכון).


ניסיתי להגיד לה שאני לא מסוגל ללכת לעבודה עם כל כך מעט שעות שינה (ויותר מכך - עם כל כך מעט שפיות), אבל זה לא שיכנע אותה במאומה, והיא המשיכה לנזוף ולגעור בי, משל הייתי ילד בכיתה ב' שלא עשה שיעורי בית.


ושם כבר איבדתי את עצמי לגמרי, ויריתי עליה בחזרה חזק ככל שיכולתי.


ועכשיו אני יושב ומנסה לשחזר את תוכן הויכוח שהיה לנו, אבל מגלה שאני לא באמת זוכר מה קרה; ספק כי הזיכרון שלי מאוד מטושטש (ולא רק בנוגע לזה), ספק כי הייתי כל כך נסער, ספק שניהם גם יחד - אני לא זוכר הרבה מהמהלך של אותו ויכוח.


אני רק זוכר שכעסתי עליה.

כעסתי עליה על כך שבמשך כל כך הרבה שנים, הם בכלל לא היו ראויים להיקרא 'הורים', ואחרי שבגללה (ובגלל עוד אנשים שלא מתחשק לי להעלות על הכתב כרגע) החיים שלי נחרבו - היא עוד באה אלי בטענות?!

את חתיכת חצופה!

תאכלי את הדייסה שבישלת, ולי לא נותר אלא לאחל לך בתאבון!!!



וכמו שבדרך כלל קורה לי במקרים כאלה, כך קרה גם הפעם; בלי לשים לב, ובאופן כמעט אינסטינקטיבי, מצאתי את עצמי מאיים עליה באובדנות - ובאופן הכי חריף שיכול להיות.

היא, מצידה, אמרה שהיא 'לא קונה' את האיומים שלי, ואני השבתי לה - בלי להתבלבל - שזה עוד יעבור למעשים של ממש.


היא אמרה שאכן יש לי קלף מאוד חזק (תודה באמת; הייתי מוותר עליו בשמחה אוףעצובעצבני), וזה מאוד לא הוגן שאני בכלל משתמש בו.

היא ציינה שכבר במשך תקופה ארוכה (בערך 3 חודשים), היא מוטרדת מהעובדה שאני 'מזייף' בכל הנוגע לעבודה המינימלית שלקחתי על עצמי, ואין זה הגיוני מבחינתה שבגלל הרגישות (העצומה) שלי, היא צריכה 'ללכת על קליפות של ביצים', ולא להעיר לי.

אאוץ; כאילו שהסכין לא הייתה מספיק עמוק בפנים, עוד טרחת לסובב ולסובב אותה, עוד ועוד ועוד - רק שייכאב לי כמה שיותר.

כן, את בתור אמא שלי; זה מה שרצית, וזה מה שאת רוצה גם בהווה.


ואז שוב איימתי עליה באובדנות, ואמרתי לה ש"מעניין איך היא תרגיש אם יקרה לי משהו בעקבות השיחה הזאת", ושוב היא צעקה עלי שזה לא הוגן, וכך התווכחנו פרק זמן מסוים שהייתי יותר מדי נסער מכדי לזכור אותו כרגע, עד שבשלב מסוים התפנית הגיעה, והו - היא בהחלט הגיעה.




כואב לי להיזכר בזה.

רק בגלל דיפי הארורה הזאת הדמעות לא יוצאות לי מהעיניים.

אלמלא היא - המקלדת כבר הייתה מוצפת בדמעות עד אפס מקום.



את רוצה שאני באמת איזכר במה שאמרת? כן, זה מה שאת רוצה?

אז זה מה שיקרה!!!


אמרת לי שאני לא רואה את הדברים הטובים שיש לי בחיים, ומתעקש לראות רק את הרע.

אמרת שאני לוקח את התרופות שלי מדי יום, ומצפה שהן יעשו את כל העבודה.

אמרת לי שכל השנים הללו, הלכתי לטיפול פסיכולוגי רק כדי לבכות באוזני המטפל/ת עד כמה רע לי ועד כמה החיים שלי דפוקים (מעניין בגלל מי, באמת...).

אמרת לי שקצבת הנכות שאני מקבל היא מלכודת דבש, ואלמלא היא - כנראה שכבר הייתי יוצא לעבוד בעבודה רגילה.


OMG, איפה את חיה בכלל?! על מה רוצה שאני אענה לך קודם, מכל השטויות שאמרת לי?!


אה, לפי הסדר? אין בעיה - זה מה שתקבלי.


אמרתי לך שכבר שנתיים מזורגגות כואב לי בלי הפסקה ובלי הפוגה, כאב חד ובלתי נסבל, כאב שאני מרגיש אותו גם בגוף שלי (בעיקר בעיניים). וזה לא שלפני אותן שנתיים המצב היה יותר טוב (פעם הכאב היה בא והולך; לפני שנתיים הוא בא, ומאז הוא לא הלך - אפילו לא לרגע אחד. והלוואי שאני טועה, אבל לצערי אני מתקשה להאמין שהוא אי פעם ילך...).


הזכרתי בפניך את כל הכסף ששפכתי על טיפול פסיכולוגי (גם אם עזרתם לי - אני יכול להסתדר מעולה גם בלעדיכם) - למה בדיוק עשיתי את זה?! כי משעמם לי בחיים?!

למה קמתי בשש בבוקר במשך שנה רצופה כדי להספיק להגיע לטיפול הקבוצתי של ה - DBT?


הלכתי לפסיכולוגים רק כדי לבכות להם עד כמה רע לי, ועד כמה המצב שלי אבוד?

יודעת מה - כן, אני מודה באשמה; זה בהחלט היווה חלק מסוים ואפילו משמעותי מהטיפולים שהייתי בהם, אבל תנחשי מה? גם פה אני יכול לאחל לך בתיאבון, כי את אוכלת את מה שבישלת...

ובכלל - למה את יוצאת מנקודת הנחה שזה הדבר היחיד שהתרחש לו בחדר הטיפולים?! מי בכלל אמר לך את זה?!

לא התאמצתי להשתנות? לא נלחמתי להרגיש טוב? לא נלחמתי ליישם את העצות שנתנו לי?

נלחמתי, ואני ממשיך להילחם.


ולגבי הקצבה שלי - באמת נראה לך שבגלל זה אני לא עובד?! את יודעת שיש אנשים שנלחמים בגוף הזה כדי לקבל ממנו קצבת נכות (או דברים אחרים), ואצלי זה הלך חלק כמו חמאה?

את באמת חושבת שזאת הסיבה שאני לא עובד, או שאולי הסיבה האמיתית לכך היא המצב הנפשי הכל כך גרוע שלי?

תהיי חכמה ותנחשי לבד; את לא עד כדי כך מטומטמת ואטומה, נכון?






מתישהו במהלך אותה מלחמה, התפנית אכן הגיעה, וכנראה שהיא לא הייתה יכולה להיות סמלית יותר ממה שהיא הייתה.


התחלתי לבכות בלי שליטה (כנראה שגם בשביל דיפי הלא יקרה זה היה יותר מדי...), ורק אז, אמא שלי הואילה בטובה להבין שזה יותר מדי בשבילי.


היא אמרה שהיא רוצה בטובתי, וניסתה לחבק אותי, אבל אני לא הייתי מסוגל להפסיק לבכות.


ואז - בקול עצוב ומייבב בבכי - אמרתי לה ש"באמת אי אפשר להגיד לי כלום, כי כל דבר קטן שאומרים לי - גורם לי להתפוצץ".


המשכת להגיד לי שאת מצטערת, אבל אני המשכתי לבכות ולבכות ולבכות...


וואו, כמה שזה כאב (ועדיין כואב). עצוב


אמא שלי, בשר מבשרי - אומרת לי דברים כל כך איומים?


היא דחפה לי ליד מחברת, ואמרה לי לכתוב בה כל יום דבר אחד טוב שקרה לי.


והיא שוב חזרה ואמרה עד כמה היא מצטערת, ועד כמה היא לא התכוונה לפגוע בי...

אבל זה היה מעט מדי, ומאוחר מדי, ובוודאי שזה לא הספיק כדי למחוק את הרושם האיום ונורא (תרתי משמע) שהיא השאירה בי.


עם כזאת אמא רשעית ומרושעת, באמת שאין לי מה לחפש בקרבתך.


עליתי לחדר שלי, סגרתי את הדלת, ובכיתי כמו שלא בכיתי כבר הרבה מאוד זמן.

עוד ועוד ועוד ועוד ועוד...


כן, גם בשביל דיפי זה היה יותר מדי; אפילו לה יש גבול, ומסתבר שאתמול הוא נחצה מכל בחינה אפשרית.


אחרי שהכאבתי לעצמי כהוגן ("נו, באמת, חתיכת מטומטם - כל זה היה יכול להימנע אם רק הייתי קם לעבודה בבוקר!!!"), ירדתי לקומה האמצעית, אל עבר אותה אמא (שבאותם רגעים הייתה נראית לי כמו אויבת גמורה, ולצערי גם עכשיו עצוב), וכשאני עדיין בוכה ללא שליטה - אמרתי לה שאני צריך משהו להרגעה (ובהחלט הייתי צריך).


מבין שני כדורי ההרגעה שאני מקבל, בחרתי את החזק יותר יחסית (ולא את הקלונקס), ובהמשך התברר לי שגם זאת הייתה טעות.




אחרי חצי שעה, אותו כדור הרגעה התחיל להשפיע, אבל למרות שהבכי נפסק כמעט לגמרי (טוב, זה לא קשה לא לבכות כשיש את דיפי קריצהאוףעצוב), קשה לומר שנרגעתי.


היו לי מעין פלאשבקים לאותם ימים אפלים בהם הייתי מאושפז במחלקה פסיכיאטרית לצורך קבלת טיפול בנזעי חשמל. או אז הפסיקו לי את הקלונקס בבת אחת, וחוויתי תופעות גמילה איומות (וגם זה במילים מאוד עדינות).


חלפו עוד כמה שעות (שנדמו כנצח) של סבל חסר גבולות, עד שהאסימון נפל לי; כנראה שלקחתי את מנת הקלונקס של הבוקר מוקדם מדי (ב - 5 במקום ב - 8, כמו בדרך כלל), והגוף שלי פשוט אותת לי - בדרכו הוא - על כך שהוא זקוק לאותם סם, ומהר.


ביקשתי מאמא שלי את התרופות של הערב (ככה זה כשאי אפשר לסמוך עלי; נותנים לי את הכדורים כל פעם בנפרד, כדי שלא אבלע את הכל ביחד...), ומיהרתי לבלוע את הקלונקס האהוב שלי.


(בהערת צד, אני חייב לציין שאני מתייחס לקלונקס כמו אל זהב; "הזהב הכתום" - נשמע לא רע, לא? אולי בעתיד אני אקבל מינון יותר גבוה, ואז יהיה לי "זהב לבן"! מוציא לשון[הכדור הכתום הוא של 0.5 מ"ג, הכדור הלבן של 2 מ"ג. וואו, 2 מ"ג של קלונקס! נשמע לי כמו חלום... אני נרגע רק מלחשוב על זה]. אוי, קלונקס - אי אפשר בלעדייך ואי אפשר גם איתך. אומרים על אלוהים שאין עוד מלבדו, ראיתי שמישהו כתב את זה על קלונקס, וזה עצוב ומצחיק ביחד.

עד כאן הערת צד)


אבל לאור העובדה שאני כבר מכור למינון של הקלונקס שאני מקבל, הוא כבר לא ממש משפיע עלי, וגם אתמול הוא לא הרגיע אותי מספיק.

אז לקחתי עוד מנה של אותו כדור הרגעה חזק יותר.


וכך - עם גוף רווי בכדורים פסיכיאטרים - ניסיתי לישון.


לקח לי הרבה זמן, אבל בסופו של דבר נרדמתי, הישר אל חיקם אותם סיוטים איומים שכבר נגמרו לי המילים בשביל לתאר.


מתוך תחושה שהצמידו לי אקדח לראש, כמובן שהיום קמתי לעבודה, אבל זה לא היה בגלל שרציתי להיות שם.


כלומר - כן; אני מתאר לעצמי שהייתי קם בכל מקרה, אבל עכשיו התחושה היא שאני קם רק בשביל שאמא שלי לא תתחרפן עלי שוב, כי מי יודע מה יקרה אם שוב אני אפספס יום עבודה (גם אם זה מסיבות מוצדקות).


אז כן, אמרת לי שאת מצטערת בערך כבר 100 פעם, אבל זה לא מספיק בשבילי.

זה לא יכול למחוק את הדמות הכל כך רעה שהיית במהלך אותו ויכוח פוגע ומשפיל.


וכאן אני חוזר לשאלה איתה התחלתי את הפוסט הזה.

למה בעצם עזבתי את ההוסטל? למה? באמת - למה?

עזבתי מקום שבסה"כ היה לי בו טוב, וחזרתי אל אותו 'בית' שהחריב וממשיך להחריב לי את החיים; על מה ולמה?


אז כן, יש לי יותר שקט, ופחות תורנויות - אבל האם זה באמת שווה את המחיר?

האם כדאי לי לגור במקום שהרס לי את החיים, עם משפחה שהרסה לי את החיים?





אני מותש מלכתוב.


אני מבולבל לגבי אמא שלי ולגבי המשך המגורים בבית.


אין לי כוחות לכתוב יותר כרגע.

אין לי כוחות בכלל.

edya
שבר
06/02/2018 15:53
לריב עם ההורים זה פשוט סיוט כל פעם מחדש,מבינה אותך ♥ אל תגור במקום שעושה לך נזק זה רק יעשה לך רע באמת.
חַשׂוּף
09/02/2018 17:55
העניין הוא שאין לי ממש אלטרנטיבה כרגע מבחינת המגורים, לא בא לי לחזור להוסטל שהייתי בו והוסטל אחר לא נראה לי שיקבל אותי. נראה מה יהיה הלאה |:
אחת שיודעת
08/02/2018 13:44
אפשר לשאול בן כמה אתה?
למה אתה באמת לא חוזר לנוסטל אם היה לך שם טוב ושקט.
אולי אתה חייב פשוט לצאת מהבית.
האמת,שיש לי ככ הרבה מה להגיב לך (וקראתי הכול) אני פשוט עדיין לא מכירה אותך(פעם ראשונה פה אצלך) אז אשמור לעצמי.
ופעם אחרת אכתוב לך!

אפ אתה צריך משהו אתה מוזמן לשתף אותי.
חַשׂוּף
09/02/2018 18:00
אני בן 29.
ההוסטל שגרתי בו הוא דתי, הגעתי לשם גם בתור אחד כזה אבל בהמשך עזבתי את הדת והפריע לי לגור במסגרת דתית אז חזרתי הבייתה (ההורים שלי לא דתיים). העניין הוא שהוסטל אחר כנראה לא יקבל אותי ולהוסטל הקודם לא ממש בא לי לחזור, ולשכור דירה לבד זה פשוט יקר מדי. לא יודע מה לעשות /:

תודה רבה ❤
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: